אימא אדמה
אני כותבת את השורות האלו במחשב הנייד המוזן מסוללת המכונית. עדיין בהתרגשות, שכן זה עתה יצאתי מהאתר הקדום של העיר שבטה. שם בימי שבת או בימי ראשון, לפני 1,500 שנה, הלכו לכנסייה. ואני תוהה בליבי, מה הם אכלו כשחזרו מהתפילה? מעניין גם מה אכלו האנשים הקדמונים שהסתובבו בכרמל, במערות שליד הר הגמל ובעובדיה שעל יד הכינרת? אני לא מהמתרפקים על העבר שאומרים כמה טוב היה פעם, אני מאלו שיודעים להעריך את העובדה שאנחנו חיים הרבה מעבר לגיל 35, שאנחנו קונים מזון בסופרמרקט, ושאנחנו כותבים מאמרים במחשב, בלי מחיקות ובלי העתקות.
בעבר האנשים הדליקו מדורות ללא גפרורים ולבשו בגדים שהכינו בעצמם, ועדיין היו מאושרים כשהיה להם שפע וכששמעו מילה טובה ממישהו שאהבו. גם הם נלחצו ממה שאימא או אבא אמרו, והיו גאים כשהתינוק שלהם קרא להם וצעד את צעדיו הראשונים. האנשים היו כנראה אותם האנשים, והצרכים אותם צרכים. רק שעד לפני 100 שנה לא היה כאן חשמל. בבית הישן של סבתא שלי היו הכבלים של החשמל על הקירות. הוסיפו אותם כשהחשמל הגיע לבאר טוביה, כשהיה מספיק כסף להתחבר לרשת.
כשאני ניגשת לאכול מצמחי הבר הגדלים בטבע שלנו, אני עושה זאת בדחילו ורחימו, כי פעם חיו כאן כמה אלפי בני אדם, והיום מיליונים. היום אנחנו יודעים להשתמש בשיטות חקלאיות משוכללות ומתקדמות כדי לייצר לעצמנו מזון. חקלאות זה מצוין, אבל עדיין שומה עלינו לשמור על צמחי הבר, כי הם היו כאן לפנינו ואין לדעת מי יישאר אחרון הם או אנחנו.
אין כוונת הספר להטיף לאנשים צאו ולקטו מן הטבע בהמוניכם, כי עלינו לקחת אחריות על הטבע כדי שיישאר לנו ממנו לזקנתנו ולבנינו ונכדינו אחרינו, וגם לבעלי החיים.

מטרת הספר היא לאפשר לקוראים לחוש את טעם הבר (יש צמחים שגדלים בשפע ומותר ללקט אותם) ולשמר את הידע איך חיו פעם ולמה שימשו הצמחים, וגם לשמור עליהם, שכן לעולם אין לדעת מתי שוב נצטרך אותם.
אני מדמיינת את אותה אישה בבקתה, באוהל או במערה, שיש לה שתי ביצים ואולי גם יונה, והיא צריכה להכין סיר מלא לחמישה ילדים. עם קצת כתמה וקצת קיסוסית או זלזלת, היא תצליח למלא את הסיר. ואם פעם תהיתי מה יש כאן לאכול, עכשיו אני יודעת את מה שבזמנו ידעה כל אישה - גם בלי ציידים אפשר למצוא מזון בשטח. במהלך הכתיבה למדתי להעריך את הפינוקים של הטכנולוגיה, אין ספק שהם עושים את החיים קלים יותר.
כיוון שאנחנו אוכלים את מה שאנחנו רגילים אליו, רק מינים ספורים קנו להם מקום בצלחת שלנו. לעיתים רחוקות אנשים מוסיפים לצלחתם מינים שהוריהם לא הכירו להם. כעשרה מתוך יותר מ-500 מינים הנזכרים בספר הם להיטים. כך החלמית, האזוב, הלוף, האספרג, העכובית, הסלק, המרווה והזוטה הלבנה. מינים אחרים פחות טעימים ופחות מקובלים. בכל מקום אנשים אספו את מה שגדל בסביבתם, ועל כן גם מינים פחות נפוצים נאכלו במקומות אחרים.
דבר נוסף שלמדתי הוא על ההתנהלות של בני האדם. יש צמחים ש”כולם אומרים עליהם שהם טעימים”, למשל מיני הקנרס ומיני החרשף הגדלים בר. טעמתי יותר מפעם אחת, ומצאתי שהם מרים למאכל. אין לי הסבר איך מתעורר גל שמועות, אולי מפני שהפנטזיה מתחברת אצלנו למינים התרבותיים, ואולי מפני שגם לנו מישהו אמר פעם משהו. גם ההיפך הוא נכון - יש מינים שיצא להם שם של רעילים או לא טעימים, אבל כשהעזתי וטעמתי מצאתי שהם ראויים למאכל, ובוודאי אחרי בישול. ייתכן גם שמקור השמועות הוא בעובדה שמדובר באוכלוסיית בר. בצמחייה טבעית רבה השונות בין הפרטים במגוון של תכונות, וייתכן שבמקומות אחרים גדלים פרטים שהם פחות מרים ויותר מתאימים.

ומשהו על התה - האם עצרתם לחשוב כמה נפלאה החליטה? עוד אחד מהפינוקים שבני האדם אימצו לעצמם מרגע שלמדו לבשל. ראשית, היה עליהם להשתלט על האש, אחר כך למצוא או לייצר כלים שאפשר יהיה להניח אותם על האש ולחמם מים. הרתחה של עלי צמחים ואפילו חליטה, מוציאות מהם את התכונות המיוחדות של הצמח ומעבירות אותן למים. ברוב המינים די בעלה קטן כדי להקנות משמעות לכוס מים רותחים. אפשר גם להכין תמציות מרוכזות של תה ולדלל אותן במידת הצורך. בצילומים הפרזתי לרוב בכמות העלים כדי להגביר את הדרמה ולהראות את הצמח, לרוב מספיק עלה קטן.
שתי קבוצות של צמחים אפשר לאכול במזרח התיכון ללא חשש: את בני משפחת המצליבים ואת הקוצים של משפחת המורכבים. הגבעולים והעלים שלהם מצוינים. מאז שהנחתי במכוניתי כפפות ומזמרה למדתי ליהנות מהם. סכין, וגם אם היא עשויה אבן צור, משנה את כל התמונה. בעזרתה ניתן לגרד את הגבעולים ולהיפטר מהקוצים, וכך ליהנות מעולם התענוגות הגסטרונומיים שנפתח בפנינו.
אמר הנביא ישעיהו: “הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם”, ואני אומרת: הוי כל רעב – לכו למים. לעיתים קרובות, בתי גידול של מים, ובמיוחד שורשי הצמחים הגדלים שם, נוחים לאיסוף ועשירים בעמילן: גומא, סוף, נופר, נימפאה, כף צפרדע. את המרירות מפיגים בבישול. מזלנו שרק באלפי השנים האחרונות למדנו לבשל, והאבולוציה של הצמחים המרים לא למדה להתגונן בפני בעלי חיים המבשלים אותם.

אני ממליצה בכל לב לקוראים ללמוד ולהכיר את הצמחים שבסביבתם. הכרת הצומח נותנת הרבה ידע על הסביבה ומעניקה הרבה סיפוק. הדרך הנכונה היא ללמוד אותם אחד אחד, ובכל פעם להרחיב את המעגל. כדאי גם להכיר את משפחות הצמחים העיקריות, את חלקן אנחנו כבר מכירים באופן אינטואיטיבי. במשך שנים רבות ליקטתי מידע ממורים ומאנשים נדיבים שפגשתי בדרך ושהאירו את עיניי. את הידע שהצטבר אצלי אני מעבירה אליכם באמצעות ספר זה. הוא מיועד למדריכי טיולים, למורים ולהורים, ולכל מי שתאב לדעת קצת יותר על הצמח שבסביבתו. כרבע מצמחי ישראל מופיעים בספר.

תינוקות, המייצגים את הדרישות הבסיסיות שטרם הושפעו מגורמים חיצוניים, סולדים מאכילת מאכלים מרים וחמוצים, וזאת כיוון שחמוץ מייצג בוסר ומר מייצג מזון רעיל. האינפורמציה הזאת תעזור לנו גם לזהות צמחים טובים למאכל, ועוד יותר חשוב - להימנע מאכילה של צמחי רעל. צמחי רעל לעיתים גורמים לכאבי בטן ולבחילות, אבל יש מינים שעלולים לגרום למוות. האחריות האישית מוטלת על כל אחד, שכן מובן מאליו שאיננו יכולים לקחת על עצמנו כל נזק שתגרמו לעצמכם על ידי אכילה של צמחים.
ועוד משהו, כשהייתי עקרת בית צעירה ביקשתי מחמותי מתכון לעוגת דבש. היא נתנה לי ברצון: “שימי דבש, כמה שאת רוצה שיהיה מתוק, ביצים, איך שאת רוצה שיהיה גבוה, וקמח כמה שזה לוקח”. החיים לימדו אותי שזה מתכון מצוין. ואכן, בניגוד לספרי בישול מקצועיים, בספר זה אני מציעה לנסות ולהתנסות, ובעיקר ללכת עם הטעם האישי שלכם. קשה למדוד כמויות ועוצמת טעם של צמחי בר, ועל כן הכמויות המוצעות במתכונים אשר בספר הן בגדר הערכה בלבד ואינן מחייבות כלי מדידה מדויק.