מלבד אבוטילון תיאופרסטוס, שהוא מין מהגר, גדלים אצלנו מימים ימימה עוד ארבעה מינים של אבוטילון: אבוטילון השיח (Abutilon fruticosum), אבוטילון קהה (Abutilon hirtum), אבוטילון הודי (Abutilon indicum) ואבוטילון לביד (Abutilon pannosum), כולם מינים נדירים של האזורים החמים. נמצא אותם בעיקר בבקעת ים המלח. הם אינם צמחי מאכל חשובים, בשל מגבלות התפוצה ולא בשל טעמם, אך אם תאבד דרככם במדבר אל תהססו לטעום אותם.

אבוטילון תיאופרסטוס, האבוטילון הנפוץ ביותר בישראל מבין ארבעת מיני האבוטילון שלנו, הוא מין מהגר שפלש מהמזרח לאמריקה, ובעשר השנים האחרונות הגיע גם לכאן ונפוץ בשולי שדות כותנה, אולם עד שהספר יצא לאור, המצב יכול להשתנות. ההשתייכות שלו למשפחת החלמיתיים (Malvaceae) מבטיחה את ההתאמה שלו למאכל. הפרחים לרוב צהובים או נוטים לכתום, בניגוד לוורודים שאנחנו מכירים אצל רוב בני המשפחה.

הפרחים של אבוטילון תיאופרסטוס נאכלים חיים, ובעיקר הפירות הירוקים. הפירות היבשים נטחנים לאבקה ומוספים ללחם, ולא בלי תועלת. הפירות מכילים כ-17 אחוז חלבונים, ושיעור דומה של שומנים. הם מזינים מאוד והמבנה של עוגת הפירות של החלמיתיים מקל על איסוף הפירות. בארצות מוצאו, הודו וסין, האבוטילון נפוץ יותר, ויש עדויות על שימוש בו כצמח מרפא למחלות רבות, אבל אני מעדיפה להתעלם מהן; ככל שעולה מספר המחלות שצמח מרפא כך אני יותר נזהרת. זה אולי חוסר אחריות מצידי, כיוון שהסינים משתמשים בו כבר אלפי שנים.

בסיבי הגבעול של אבוטילון תיאופרסטוס משתמשים לאריגה של שקי יוטה ואריגים לא עדינים, וגם מכינים נייר. לרוב מגדלים אותם בעונת החורף ובאביב, ולקראת הקיץ כשהצמח מתייבש והעלים נושרים אוספים את הגבעולים ומעבדים אותם. זה לא צריך להפתיע אותנו, שכן גם הכותנה נמנית עם משפחת החלמיתיים, ועל התכונות המצוינות של הסיבים שלה אין צורך לפרט. אני מניחה שכל מי שקורא את החומר הזה לובש בעת הקריאה לפחות פריט אחד עשוי כותנה. בסין וברוסיה מטפחים זנים המתאימים להכנת יוטה. לאמריקה הגיע האבוטילון כמו רוב המינים – כמין פולש, ובמאה ה-18 היה לעשב פראי שגרם להרבה בעיות. מאז אותם ימים הגיעו לשם צמחים אחרים שריסנו אותו.

אבוטילון הודי משמש בארצות ערב, כנראה בעבר פחות מאשר היום, כחטיף בשדה. הפרחים נאכלים, בעיקר על ידי הילדים. העלים מכילים כמות גדולה של ריר ומסמיכים את התבשילים.