אברנית הנשר היא שרך ממשפחת האברניתיים (Hypolepidaceae). השרכים הם קבוצה קדומה של צמחים שהתפתחה בתקופת הקרבון, לפני כ-300 מיליון שנה, וכיסתה את כדור הארץ ביערות ענק. רוב המינים נכחדו, ואנו מוצאים את שרידיהם בפחם שאנו כורים כיום ומייצרים איתו את החשמל שמפעיל את המחשב שלי לכתיבת שורות אלו.

אותם ימים החלו להתפתח על פני כדור הארץ הדוחיים, בביצות שבהן גדלו השרכניים. השרכים משוכללים דיים כדי לגדול לגובה ולמרחק, יש להם מערכת מפותחת של צינורות הובלה אבל אין להם מערכת רבייה שמבוססת על פרחים ופירות. אלו התפתחו מאוחר יותר עם פריצת החרקים. במקום זה יש להם נבגים. הנבגים הם צברים של תאי רבייה המרוכזים בצידו התחתון של התלוס (היצע). תלוס ולא עלה, כיוון שבשל הפרימיטיביות לא מדויק לקרוא לאיברים הירוקים שלהם עלים.

לא תמיד ולא בכל מקום הצמח יוצר נבגים, ואם כן, אז הנבגים נישאים על עורקים צדדיים בסמוך לשפת העלה הגלולה. הנבגים מיוחדים גם במספר הכרומוזומים – 104, שזה מספר עצום. ברוב המינים יש הרבה פחות. מלבד הרבייה באמצעות נבגים השרכים מתאפיינים גם בצורה של הניצן. ניצני הצמח גלולים פנימה, ועם הפריצה של התלוס הם נפרסים. הם רכים, קלים לזיהוי ולליקוט ואליהם מועדות ידינו.

אחת התדהמות שהיו לי במפגש עם צמחים מחוץ לישראל היא הכמות העצומה של השרכים שראיתי באירופה ובמקומות אחרים, לאורך הדרכים, בתת-היער. שם חוזרים וגדלים לרוב אותם מינים של שרכים. אני, שהייתי רגילה להתייחס בחרדת קודש לכל שרך שמוצאים גדל בר באופן טבעי, השתוממתי. החשיבות, הנדירות והמיוחדות הן תכונות משתנות ולא קבועות. כדאי לזכור זאת גם בהיבטים אחרים של החיים. אברנית הנשר היא נדירה באזורים היבשים של המזרח התיכון, אבל היא אחד השרכים הנפוצים ביותר בעולם. הגליל העליון ורמת הגולן הם בגבול התפוצה הדרומי שלה.

טעימה ראשונה של שרכים הייתה לי דווקא הרחק מכאן, באלסקה. המדריכה הדס פלדמן הפנתה את תשומת ליבנו לכמה צמחים בחוף שאפשר לאכול אותם. העזתי וטעמתי, ולהערכתי הקצוות הצעירים של רוב השרכים נאכלים. קל לזהות את הצמיחה הצעירה כיוון שהיא גלולה בצורה אופיינית.