פריו של האגס הסורי מכיל הרבה תאי אבן קשים, תכונה שנעלמה מרובם של עצי התרבות שלנו ונשארה מעט בעצי החבוש שהם עדיין פראיים קצת וקשים, עצים של פעם. האגס הסורי קרוב מאוד למינים התרבותיים שפותחו ממנו, ולעיתים קרובות משתמשים בעמידות הגבוהה שלו כצמח בר ומרכיבים עליו רוכב של עצי אגס טעימים ועסיסיים יותר. ההתאמה של האגסים התרבותיים להרכבה על עצי הבר רק מראה עד כמה קצרה הדרך שעברו הזנים התרבותיים מאז בויתו. אצל עצים זמן הדור מהזריעה ועד לקבלת פרי אורך כמה שנים, ועל כן הוא איטי יותר מאשר אצל צמחים עשבוניים שהם זריזים בגידול וממהרים להבשיל. העצים של משפחת הוורדיים (Rosaceae) נמצאים אצלנו בקצה גבול התפוצה שלהם, וזה תמיד חג עבורנו לראות אותם פורחים. לא תמיד הפירות מספיק טעימים לחיכנו. מינים העומדים בשלכת בחורף נמצאים אצלנו בקצה גבול תפוצתם, אבל אפשר למצוא אגס סורי בחרמון, בהר מירון, וגם במוחרקה שעל הר הכרמל.

המנהג להרכיב אגסים (קרוסטמלין - אגסי בר קטנים) נזכר גם בתלמוד, והוא נחשב כשר ולא כלאיים. כך על פי הגמרא, בסדר זרעים, מסכת כלאיים: "בשוקי של ציפורין היו מרכיבין קרוסטמלין על גבי אגס". ואם בנוסטלגיה עניינה של הפסקה הזאת, אציין גם שעל פי אחת הסברות השם העברי של הפרי הוא מהשורש נ-ג-ס, ופירושו נגיסה, ואין יותר מזה באגסי הבר.

הפרי קשה, תלוי על הצמח זמן רב, אינו מרקיב, ואינו נושר במהירות כמו פירות אחרים של ורדיים. זו אסטרטגיה תמוהה לפרי שמטרתו היא שיאכלו אותו בעלי חיים גדולים, ויפיצו את הזרעים למרחוק. למה לעץ כזה פירות כל כך קשים? נראה שהסיבה לכך טמונה בעובדה שלאחר שהפירות מבשילים הם נופלים אל מתחת לעץ, מרקיבים ותוססים, ואז ריחם נישא למרחוק. ואולי גם טעם האלכוהול מושך יונקים גדולים שבאים לאכול אותם ולעזור בהפצה.

עם כאלה מוניטין הרי שהמתכון המועדף שיוצג כאן יהיה של ליקר, אף על פי שכשאני כותבת את השורות האלו אני לא בטוחה שיימצאו לי מספיק פירות כדי להכין יותר מכוסית אחת, כיוון שבארץ הצמח מוגן. אני מביאה את המתכון אבל חייבת להודות שבניגוד למנהגי, הפעם לא ניסיתי.