אוג הבורסקאים נמנה על משפחת האלתיים (Anacardiaceae), ממנה יש נציגים מכובדים באוסף העצים של ארצנו. כמו חלק ממיני האלות גם האוג עומד בשלכת בחורף, עדות למוצאו הצפוני של הסוג. השם של הסוג עושה כבוד לאוג מלך הבשן, שם גדלים לגובה עצים של אוג. שם המין בעברית ובלטינית מלמד על השימוש החשוב שהיה לו בבורסקאות, תהליך עיבוד העורות.

רק אתמול לפני שלבשנו פליזים מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים היו המעילים והשטיחים מעורות מעובדים. היה צורך לעבד אותם כך שיהיו גמישים ורכים ולא יתקלקלו, אחת המלאכות העתיקות בעולם. חלק מהתהליך לעיבוד העורות היה באמצעות חומרים צמחיים שמכילים טאנינים. בעלים הירוקים של אוג הבורסקאים יש מהחומרים האלו בריכוזים גבוהים ומכאן החשיבות הרבה של הצמח שכיום הולכת ומתעמעמת. עדיין מגדלים ומייצאים את העלים במספר ארצות, למשל בתורכיה וכל מי שחזר עם מעיל עור מהבזארים שם שיחשוב אוג. כיום נערכים מחקרים מתקדמים על התכונות של מיצויים מהעלים של האוג ומגלים תכונות של אנטיבקטריאליות ונוגדי חמצון. רוב העבודות בעולם המוקדשות לאוג הן של חוקרים ממזרח הים התיכון.

העץ מתרבה לא רק מזרעים אלא גם בגדילה וגטטיבית מקנה שורש ועל כן מוצאים חורשות חד מיניות צפופות כך למשל בעליה להר התבור ובהרי ירושלים. לאוג יש גם יכולת טובה להתחדשות אחרי שריפה. הפירות אדומים ובתוכם גרעין גדול, הם מתאימים מאוד להפצה על ידי ציפורים. עד לפני רגע, לא גדלו פירות הדר בארץ, הבאת הלימונים והתפוזים לארץ, היתה אחד מציוני הדרך החשובים של החקלאות המודרנית. לפני כן כשרצו משהו חמוץ השתמשו בפירות של אוג הבורסקאים, הפירות שמשו ומשמשים להכנת התבלין "סומאק" שצבעו אדום כמו לחיים סמוקות, לדוברי שפות שמיות אין צורך לפרש.

הפירות הבשלים, חמצמצים אבל גם מתוקים הם נעימים בפה, לא מאלו שאוכלים בפה מלא אלא מוצצים אותם אחד-אחד. הסומאק הוא אחד התבלינים המצויים דרך קבע על מדף התבלינים שלי. טעמו קצת בוטה אבל תמיד מקבל תשומת לב בזכות הצבע. אני נוהגת לזרות אותו על צלחת של "ירקות חתוכים" ובצל, שמן זית וסומאק, עושים כל פיתה או לחם שחור למעדן אמיתי. הסומאק מנטרל את החריפות של הבצל והבצל מנטרל את החמיצות של האוג. עוד שימוש קלאסי בסומאק היה בתערובת שקראו לה זעתר. הזעתר של ירושלים הכיל צמחי אזוב מיובשים וכתושים, סומאק, מלח ושומשום. מי שהיה קונה כעכים עגולים ומעט תפלים היה מקבל מנה מוקצבת מהזעתר עטופה בניר עיתון, טובלים ואוכלים. וברור לכולם ובעיקר למוכרי הכעכים שברגע שיחליפו את ניר העיתון במשהו יותר היגייני. ילך הטעם לאיבוד. וכן סומאק אפשר לקנות כתבלין בשוק ולא חייבים לטחון לבד.