האוכם נמנה עם הסקציה של חובבי המלחות במשפחת הסלקיים (Chenopodiaceae). בדרך כלל, כשאני פוגשת צמח שכבר הכרתי אני זוכרת את המקום שבו נפגשנו בפעם הראשונה. אגב, הרבה מינים של צמחים נקראים בשמו של המקום שבו הוגדרו לראשונה. את האוכמים ואת עולמם המרתק הכיר לי מורי יואב ויזל. בדרכיו הנסתרות, הוא גם ידע להבדיל בין המינים. פרופ' יואב ויזל שהחל את דרכו כסטודנט באוניברסיטת ירושלים וסיים כפרופסור בתל אביב, אהב את הקבוצה הזאת, והוא ותלמידיו פרסמו מאמרים רבים על הפיזיולוגיה ועל מנגנוני העמידות שלה למלח. חלקם נראים לעין וחלקם נסתרים בכימיה ובמערכות הפוטוסינתטיות של הצמחים. מי שירצה להעמיק ימצא בוודאי את הפרסומים הרבים בנושא. צמח שגדל בבית גידול יבש וחם צריך לגייס לעזרתו את כל מה שהצליח לצבור במהלך האבולוציה. מה שאנחנו יכולים לראות בקלות זה שרבים ממיני האוכמים צוברים מלחים בגבעולים ובעלים, והם בעלי גוון אפרפר וטעם מר.

מקור השם של הסוג אוכם בלטינית (Suaeda) הוא מהשם הערבי שלו. אסווד הוא שחור בערבית, וזה היה שמו כשהצטרף לרשימות של אנשי המדע. השם ניתן לאוכם כיוון שהמראה הכללי של השיח הוא לרוב כהה בגלל הענפים המתים שמתייבשים ומשחירים. פורסקאל, תלמידו של לינה(Carolus Linnaeus) , אבי תורת הסיסטמטיקה, הביא אותו מכאן לעולם הספרים. השם העברי מרמז גם הוא על שחור, עם נטייה לארמית, כיוון שאוכמא בארמית זה שחור. כתשעה מינים של אוכם גדלים בישראל. קשה מאוד להבחין בין המינים, ויואב ויזל כבר לא איתנו לעזור. בסוג מבחינים בשתי סקציות של אוכמים מדבריים העמידים ליובש קיצוני, ושל מינים המאפיינים את מלחות החוף, העמידים למלח בתנאי שיש מים בסביבה. אוכם אמיתי נמנה עם המינים של מלחות החוף.

המשפחה, משפחת הסלקיים, אינה רעילה, ובעיתות מצוקה נאכלו בני משפחתה ללא חשש. הבעיה העיקרית היא שהסלקיים צוברים מלח ברקמות ואינם טעימים. כדי לאוכלם יש לנסות ולהגיע אליהם רגע לפני שהם מתמלחים, ולהעדיף חלקי צמחים צעירים וצמחים שגדלו בפינות פחות מלוחות וקיצוניות. אפשר להחמיץ את הגבעולים, ואפשר לאכול את העלים הצעירים טריים או מבושלים. מצאתי המלצות על כמה מינים של אוכם, והמלצות על אוכם אמיתי במיוחד. לפעמים זה סימן שהוא הטוב באוכמים, ולפעמים זה סימן שכל הכותבים מעתיקים מאותו מקור. אפשר לאכול, לא הכי הכי טעים...