בני משפחת האורניים (Pinaceae) נפוצים בעיקר בחצי הכדור הצפוני של כדור הארץ, אך לא רבים הם עצי המחט בנוף של ארצנו. המשפחה מותאמת מאוד לתנאים של קור ושלג. משפחת האורנים היא משפחת עצים ירוקי-עד. העלים של הצמח, שלרוב צורתם מוארכת והם דומים למחטים, אינם חיים לעד, אבל הם מחזיקים מעמד על הצמח כמה שנים. כשהם נושרים, הם מתחלפים מדי פעם, ולא בבת אחת כמו הצמחים שעומדים בשלכת. כך שבכל זמן שנראה את הצמח יהיו עליו עלים ירוקים. סגולתם המיוחדת של המחטים היא העמידות בפני קיפאון. גם בעיצומו של החורף, כשהם מכוסים שלג, הם אינם נפגעים ומוכנים לבצע את מלאכת הפוטוסינתזה עם קרן השמש הראשונה שמחממת אותם.

ואם בייחוס משפחתי מדובר, הרי שהאורן שייך למערכת חשופי הזרע; בשונה מרוב הצמחים שהזרע שלהם מוסתר בתוך פרי, הרי שזרעיו של האורן אמנם מוגנים בתוך האצטרובל אבל אינם עטופים לגמרי. עם הבשלת האצטרובל ופתיחתו הם נחשפים לאוויר ומתפזרים. החשיבות הכלכלית של מיני האורן בעולם היא רבה מאוד, שכן בני המשפחה מייצרים את רוב הצריכה העולמית לעץ למטרות בנייה ונגרות. משפחת האורניים תרמה לנו גם מין נוסף של עץ מחט: הארז. הוא נפוץ בלבנון ונדיר יותר בישראל, דבר המרמז על האוריינטציה הצפונית של המשפחה.

הזרעים של כל המינים של האורן נאכלים. תמיד אפשר לאסוף אצטרובל ולמצוא בתוכו משהו. הכדאיות של הליקוט היא במנה של גודל הזרעים חלקי המאמץ והיא משתפרת במקרה של אורן הסלע, אורן הצנובר בשמו העממי, או אורן הגלעין, שלו זרעים גדולים יחסית. המין גדל בר בלבנון, והחידה אם גידולו בארץ הוא בבחינת צמח בר טבעי או שמא נטוע או פליט תרבות, טורדת את מנוחתם של כל אלו שיודעים אילו תלאות עברו ועוברים אורני הבר שלנו במאבק על בית גידולם הטבעי.

מין נוסף של אורן הוא ללא ספק טבעי כאן וגדל בר: אורן ירושלים (Pinus halepensis), מין של אורן ים תיכוני. חלק מהאוכלוסייה מקורה בצמחיית הבר הטבעית, וחלק בנטיעות שהחלו בתקופת המנדט הבריטי ונמשכות בימינו על יד קרן קיימת לישראל. ככל הידוע לנו, בעבר כיסה אורן ירושלים כצמח טבעי שטחים נרחבים, אולם כיום רוב האורנים הם פרי נטיעות של קק"ל, שמנצלת את תכונותיו הטובות של הצמח לייעור מהיר של גבעות והרים שנחשפו מצמחייתם מסיבות שונות.

קבוצה נאה של אורן הגלעין זכורה לי מהשדות של ירכא, זיכרון מאותם ימים שהייתי מדריכה בבית ספר שדה, מסבירה למטיילים בלהט על ייחודם של האורנים המקומיים, שגדלים רק על קרקע רנדזינה חווארית. אולם לאחרונה מצאתי בגיליון ישן של "טבע וארץ", מאמר מאת עלי זגייר (מורה לגיאומורפולוגיה במכללה להכשרת מורים ערבים בחיפה) שעניינו אותה קבוצת עצים. לדבריו העצים הללו נזרעו על ידי חסן סאלח מהכפר ירכא בשנת 1780, לאחר שהיזם רכש בלבנון כמות של 40 ק"ג זרעים ופיזר את כולם בשדה. כך נוצרה חורשה זו של "אורני בר". קטיף האצטרובלים לשם הוצאת הצנוברים, זרעיהם, נמשך עד שנת 1940 בערך, ואז פסק - הן בשל שפע הצנוברים שהחלו לייבא, והן בשל הקושי לטפס על העצים, שגבהו בינתיים.

הצנובר טעים מאוד כפי שהוא, ואם קולים אותו מעט הוא משתבח. מוסיפים אותו לתבשילים רבים - לקציצות בשר, חומוס, עוגיות. הצנובר מעשיר כל תבלין, והוא מצוין לאוכלי בשר וצמחונים. מכיוון ש"הכול הולך", החלטתי ללכת על ממולאים, הכי קלאסי שיש.