אֶזנב מצוי הוא צמח צהוב פרחים ממשפחת המורכבים (Compositae). פרחיו לשוניים, גדולים ובוהקים, ובעלים מיץ חלבי. קבוצה זו, שהמרור והאזנב נמנים עמה, מתאפיינת בפרחים עם עלי כותרת לשוניים, לרוב צהובים, ובמיץ חלבי לבן. ברגיל, מיץ חלבי לבן אמור להדליק אצלנו נורה האומרת "קיים חשש לרעילות, או קיים חשש למרירות", ובמינים כאלו יש לטפל לפי ההנחיות ולוודא שאכן אנו בטוחים בהגדרת המין לפני שנאכל מהם.

אזנב מצוי הוא צמח ים תיכוני ואירנו-טורני, שנפוץ מאוד בישראל, והוא גדל בבתה וגם בגינות ובמעזבות. אודה ולא אכחד, צמחי האזנב, כולל אלו הגדלים באגף הדרומי של הגינה שלי, היו נשארים בהשקפת עולמי בחזקת מרור, אלמלא החוברת של ברוך צ'יזיק, "ירקות השדה", שמלווה בצילומים. המידע בחוברת הכריח אותי להגדיר ולחפש את שני המינים, ונמצאתי נשכרת. קשקשי המעטפת של צמחי האזנב ערוכים בשורה אחת, שווים באורכם, מאוחים, וביניהם פס חום. בניגוד אליהם, קשקשי המעטפת של המרור ערוכים בכמה דורים, רעופים זה על גבי זה. כמובן שמדובר בקשקשי מעטפת ולא בעלי עטיף, שהרי ה"פרח", יחידת ההאבקה של משפחת המורכבים, הוא תפרחת, אוסף של פרחים זעירים היושבים על קרקפת משותפת.

צבע התפרחת של האזנב הוא צהוב אפרוח, אבל זו אינפורמציה שאינה עוזרת הרבה להגדרת המין, כיוון שהצבע הצהוב נפוץ מאוד בטבע ונפוץ מאוד במשפחת המורכבים, שכן החרקים המאביקים ודבורי הדבש בראשם רואים אותו ומעדיפים אותו. לצורך הגדרת הצמח יש להיעזר בצורת הפרי. השם העברי אזנב מרמז על השם הלטיני שמתייחס לזנבון שעל הזרע. השם שהציע צ'יזיק לאזנב - חרגינה - שילוב של חריף וגינה, לא התקבל, אבל הוא מציין שהעלים נאכלים ושהאזנב הוא אחד הצמחים ששימשו למרור. בספרות מצאתי עדויות על מין אחר של אזנב שנאכל - Urospermum dalechampii, אשר אינו גדל בארץ. גם עליו נאמר שהוא נאכל טרי בסלט, אבל הוא מר מאוד. כמעט שלא הוספתי אותו לספר, אך בשל החשיבות שלו למסורת המרור של סעודת ליל הסדר החלטתי לצרפו. המלצה של הספרדים היא לאכול את העלים הצעירים טריים או מבושלים. ניסיתי את כל קסמי התבלינים, ואף השריתי את העלים הקצוצים בלימון שעה ארוכה, סחטתי והוספתי סוכר, ועדיין הסלט של האזנב היה מר מכדי שאוכל אותו. הבאתי כאן את המתכון ואת הצילומים כדי שתראו שניסיתי, אם כי אני לא ממליצה.