השם הלטיני של הסוג אספסת מתייחס למוצאו או למקום ההגדרה הראשוני שלו, עוד לפני היות הסיסטמטיקה המודרנית שטבע לינה. מדי הוא שמה הקדום של פרס, היא אירן של ימינו אנו. כנראה שהיוונים העבירו אותה משם לאירופה, ועשו לה תפוצה ויחסי ציבור. המשפחה, כמובן, משפחת הפרפרניים (Papilionaceae). מינים רבים מתאימים למאכל, אבל לא כולם.

הפרחים של אספסת השיח הם צהובים, צבע שחביב על המאביקים, בעיקר על הדבורים, ומינים רבים של אספסת משתמשים בו כדי להזמין אותם לטעום ולהאביק. אין ספק שלא כל פעם הם מבדילים בין המינים הקרובים, אבל זה לא מונע מהם לבצע את העבודה.

אספסת השיח מייצרת שיח גדול יחסית, ועל כן נוח לבשל אותה, הרבה יותר מאשר את האספסת הזעירה. היא נדירה כצמח בר אצלנו, ועל פי פרופ' אבינועם דנין היא נמצאה בירדן, בהרי אדום ליד טפילה, אך לא בטוח שזהו צמח מקורי או פליט תרבות במקום שבו נמצא.

לעיתים קרובות קשה להחליט מהי נקודת הזמן שבה צמח פליט תרבות הופך להיות בן בית בצמחייה. אני בחרתי להשאיר את העבודה המדעית לפרופ' דנין, ומבחינתי צמח שמתועד על ידו ומופיע באתר של צמחיית ישראל ברשת הוא חלק מהצמחייה של ארצנו. לעיתים מסתבר שהתיעוד מתבסס על מציאה יחידה, אבל צריך להתחיל במקום כלשהו וצריך גם צמחים נדירים, לא?

כמו מינים אחרים של אספסת גם אספסת השיח נאכלת. אין לה חשיבות עולמית כצמח מאכל לבני אדם, אבל בכל מקום אכלו את הצמחים שגדלו על יד הבית ועל יד השדה, ויש עדויות של איכר יווני שאימא שלו הייתה מוסיפה אספסת השיח לסלט וגם לקדירת בשר. ואם כבר יש נתח בשר טעים לבשל אותו, צריך להוסיף לסיר ירקות בשביל הוויטמינים וגם כדי שיהיה הרבה מה לשים בצלחת. הבנים יחזרו רעבים מהשדה...