האספסת המצויה פינקה אותי ולא הייתי צריכה לנדוד כדי למצוא אותה. היא גדלה בגינה שלי. הגינה שלי חלקה מעובדת וחלקה עם צמחי בר. יותר מדויק לומר, לעיתים מעובדת ולעיתים נעזבת. הלוואי שאת כל החיים שלי הייתי יכולה ככה לנהל בקלילות. מעניינת מאוד הדינמיקה של צמחי הבר שפולשים לגינה (כמו האנשים שפולשים לחיי). כשבאתי לגור כאן היו צמחים מסוימים שגדלו בגינה, אך בתוך שנתיים נעלמו החרציות ובגלים גלים הופיעו צמחי בר אחרים, פעם טופח גדול השתלט ופעם ארבע כנפות. אלו ירדו, ועלו מינים אחרים, ועכשיו האספסת מנסה את מזלה, אם כי לא בטוח שסיכויי השלטון שלה רבים, ימים יגידו.

האספסת כמובן נמנית עם משפחת הפרפרניים (Papilionaceae). היא מהצמחים שקל מאוד לזהות את הסוג שלהם בשל מבנה הפרי עם הכריכות, וקשה יותר להגדיר את המין. פירוש השם הלטיני של האספסת המצויה הוא רבת צורות. השם העממי (Toothed Bur-Clover) של האספסת מתאר את הפרי נכונה. אצלנו היא מצויה כמעט בכל מקום. היא צהובת פרחים, ופירותיה סלילניים עם מספר קבוע (ארבע) של כריכות. הכריכות אינן הדוקות והן בעלות שיכים. אי אפשר לטעות שזו אספסת, אבל בשל ריבוי המינים קל להתבלבל. עוד סימן טוב למין הוא עלי הלוואי שבבסיס העלה, שהם מפוצלים.

האספסת המצויה, כמו מינים נוספים של אספסת, היא צמח מספוא טוב. היא עדינה, רכה וטעימה בתחילת העונה. היא זוחלת ומסתתרת היטב בדשא, אולם לקראת הקיץ אי אפשר להתעלם ממנה - הפירות שמבשילים הם דוקרניים וקשה להשאיר אותה בגינה. כמובן שתפקיד השיכים הוא להיצמד לצמר של אוכלי העשב ולנדוד איתם, אך במקרה של הגינות הם לא תמיד לעזר. ההמלצות לגידול האספסת המצויה הן לגדל ולקצור. לקצור ולא לעקור, כדי שהשורשים העשירים בחנקן יישארו באדמה. אפשר לקצור שלוש-ארבע פעמים בעונה, תלוי כמובן במשקעים ובמידת ההשקיה.

כמו את רוב מיני האספסת גם את האספסת המצויה אפשר לאכול. ההמלצה היא לאכול את העלים הצעירים, כיוון שהפרחים קטנים מדיי והפירות קוצניים. אני הוספתי אותם לקציצות בשר, והיה טעים. הצמחונים יחליפו את הבשר בטופו או בצנוברים.