האסתום המצוי הוא צמח רב-שנתי ממשפחת הסוככיים (Umbelliferae), לבן פרחים כמו רבים מהם. הוא מגיע עד לגובה של חצי מ' וקצת יותר, ועל פי המגדיר הוא נפוץ ברוב אזורי הארץ, בעיקר כעשב רע בשולי גינות ושדות. האסתום הוא צמח רב-שנתי, ועל כן הוא אוגר את חומרי התשמורת שלו משנה לשנה בפקעות מתחת לאדמה. הפקעת, שהיא למעשה שורש מעובה, מזכירה בצורתה בולבוס, ועל כן שמו העממי (הישן) של האסתום הוא בולבוסן. הגבעול קירח, ועליו גזורים ומנוצים פעמיים לאונות סרגליות מחודדות ודקות. פטוטרת העלים התחתונים עגלגלה, והם קצת רחבים יותר משאר העלים של הצמח. האסתום פורח בסוף החורף ולתוך הקיץ בחודשים מרס עד יוני. הפרחים לבנים, קטנים ועדינים, יושבים על סוככים בעלי 12-8 קרניים. הפרחים קטנים, התפרחות דלילות, ומי שלא מכיר יתקשה לזהות אותו. הפרי עשוי שתי פרודות.

האסתום גדל בתוך כיסי קרקע שבין הסלעים. גודל הפקעות משתנה בהתאם לגיל הצמח ולתקופת החיסכון. לפרטים רבי שנים יש פקעות גדולות יותר. כסף הולך לכסף. העמילנים של האסתום נשמרים מתחת לפני הקרקע, וכך הם מוגנים מפני בעלי חיים שישושו לאוכלם. אבל לא מפני כולם, החולד אוהב מאוד את הפקעות ואוסף אותן לצרכיו, מבלי שיצטרך אפילו לצאת מהבית. החולד אומנם דואג לעצמו ומתפרנס מהפקעות, אך הוא גם עוזר לצמח בכך שהוא מפיץ את הפקעות ממקום למקום.

הרבה יגעתי עד שמצאתי את צמחי האסתום. הטרדתי בדבר את כל ידידיי הבוטנאים, וביום שאבינועם דנין מצא אותו עבורי באזור רמון, רווח לכולם. בדרך קיבלתי הרבה טיפים. יואב גרטמן אמר שצריך לבדוק כל סוכך לבן, אורי פרגמן-ספיר הבטיח שימצא אותו בסיור לשומרון והוא אכן מצא, אבל אני הייתי חולה באותו יום ונעדרתי. לינדה ויטאקר סיפקה לי את הרשימה של כל התצפיות ממאגר רשות הטבע והגנים, דידי קפלן מצא אותם פעם בנחל מערות, ורותי שקולניק יצאה איתי לשטח לחפש והתחבטנו יחד. היה ברור שהאסתום נמצא בכל מקום ורק אני איני רואה אותו. אשר אושרי, שהיה אחד היחידים שגם טעם וליקט את הצמח, הציע: עוקרים כל צמח, ואם אין פקעת סימן שזה לא אסתום. ולמה אני מביאה את הדברים? גם כדי להודות לכולם על מסירותם וגם כדי להראות שצריך לפקוח את העיניים, להרגיל אותן לראות, לעצור ולהסתכל כל הזמן. מתוך המכונית אי אפשר למצוא.

ברוך צ'יזיק ("ירקות השדה", 1938) ממליץ בחום על הבולבוסן. לאסתום שורש מעובה "טעמו מתוק וריחו נעים". לדבריו אוכלים אותו חי או צלוי על מדורה. נגה הראובני הציע שאלה ה"דביונים" של המקרא. ואחרי שהעין לומדת לזהות אותם מוצאים לרוב פרטים רבים, ובעזרת סכין ניתן לחפור ולהגיע לפקעות, שנמצאות בעומק של כעשרה ס"מ באדמה.

הדרך הנכונה היא לקלף ולאכול אותן בשטח. הטעם מזכיר קצת את טעם העמילן של הגזר, אבל פחות מתוק. גירוד באמצעות סכין חושף את תוכה המתוק והלבן של הפקעת. ומכיוון שהאסתום לימד אותי לכבד את היגע, החלטתי להציע מתכון פשוט של עניים. כל המתכונים לתפוחי אדמה - מתאימים.