שלושה מינים של אפון גדלים בר בארץ; שאר המינים, והם רבים, הוגדרו כטופח, והם כבר במקום אחר מבחינת הבוטנאים. אפילו אפונה ריחנית כבר לא נקראת כיום אפונה אלא טופח ריחני. האפון ניכר בחפים הגדולים שלו. שניים מתוך שלושת המינים הגדלים בר אספתי, טעמתי וצילמתי. האפונים הם אלופי הפרפרניים (Papilionaceae). זהו אחד המינים הראשונים וגם החשובים שתורבתו על ידי האדם. ארכיאולוגים חוקרי הפרהיסטוריה אומרים שחלק מהחשיבות ההיסטורית של המזרח התיכון נובעת מתרבות האפונים. המינים שנבררו לגידול על ידי החקלאים הקדמונים הם בעלי תרמילים גדולים ופירות מתוקים יחסית, אבל מתיקותם ועסיסם של מיני הבר מראים שלא הייתה להם דרך ארוכה לעבור.

יש חוקרים הרואים באפון הקיפח (Pisum elatius), תת-מין של האפון הנמוך (Pisum sativum), את האפון התרבותי. הם דומים בצבעוניות של הפרחים, אולם האפון הקיפח גדול יותר, מספר זוגות העלעלים שלו מגיע לשלושה, והתרמיל והפרח גדולים מעט יותר. אולי הם עדיין משתייכים לאותו מין, אבל הם בעיצומו של תהליך היפרדות למינים נפרדים. חכו עוד כמה מאות או אלפי שנים, וההבדלים יתרבו. האבולוציה של מינים חדשים בטבע מסמלת לרוב את מקור ההתהוות של הסוג, ובמקרה של האפון, תושבי מזרח הים התיכון יכולים להיות גאים.

לטענתו של ידידי אשר אושרי (חקלאי מכפר יהושע), השם התנ"כי אפון התכוון בכלל לחומוס, שהבליטה שעל הזרע שלו מזכירה בצורתה אף קטן. כיוון שעם התחדשות השפה קיבלה אצלנו החִמצה את השם חומוס, על פי השם הערבי שהיה מקובל בארץ, נותר השם אפון מיותם. על פי צ'יזיק, שמו התנ"כי של הזרע הקרוי אצלנו אפון היה ספירית.

תרומתם של בני משפחת הפרפרניים לסביבה אינה מסתיימת בגידול האגואיסטי של עצמם. פקעיות החנקן שעל השורשים, שבהן גדלים חיידקים, מעשירות את האדמה בחנקן שממנו נהנים כל הצמחים בסביבה וכל הגידולים החקלאיים, והם טעימים; סיבה לאוכלי העשב להסתובב בסביבתם ולהטיל גללים, שוב לרווחת כולם.

נבטי האפון אינם מהראשונים לנבוט. הם אינם צצים מייד עם הגשם הראשון אלא "מחכים בסבלנות" עד שאוכלי העשב ישביעו את רעבונם הגדול מהקיץ, ועד ששאר הצמחים יתחילו לגדול והם לא יהיו הצמחים היחידים הטעימים בשטח. ואם יהיה אז צפוף - לא נורא, יש להם קנוקנות שבעזרתן יטפסו לגובה מעל לצמחים האחרים.

נכון להיום מוכרים בעולם שישה מינים של אפונים, מחציתם גדלים בר בארץ ישראל. הנפוץ מביניהם הוא האפון המצוי (Pisum fulvum). האפון המצוי מפתח שתי צורות של פרחים: פרחים רגילים על פני האדמה, שאותם רואים ואותם צילמתי, ופרחים סגורים בתוך האדמה. הפרחים הסגורים מופרים באבקתם הם, נשארים במקום ואינם נפוצים. תפקידם האקולוגי הוא להבטיח שגם אם ייפגע חלקו העליון של הצמח הוא ישאיר את הגנים שלו לדור הבא. המוטציה הגנטית הקיימת של שיח האם, ויותר מכול השמירה על הטריטוריה, אותו מקום שבו צמח האם הצליח לנבוט ולגדול, ודאי תורמות לגידול אפונים. באותו מקום יהיו זרעים שימתינו לשנה הבאה. שאר הזרעים יפוצו לכל עבר ויחפשו בתי גידול חדשים: חלקם ימצאו, וחלקם ייאכלו על ידי נמלים או על ידי קוראי הספר הזה. מקומם של הטמונים באדמה יישמר.

במקומות שונים בעולם עדיין אוספים את מיני הבר, ואוכלים תרמילים צעירים שלהם וגם את הקצוות של הגבעולים, תימורות (tips). אפשר ללקט זרעים של תרמילים בשלים ולשמור אותם לעונת מחסור, אבל לא ניסיתי. מלבד את הזרעים, אוכלים גם את התרמילים הירוקים וגם את קצות הענפים הצעירים. סבא שלי, אברהם הרמתי, שידע ימי מחסור, לימד אותי לאכול גם את התרמילים הירוקים. שוברים אותם, מורידים את הקליפה השקופה (החיצונית שמגנה על התרמיל) ומכניסים לפה. ועוד משהו פחות רומנטי, הטעם של מיני הבר זהה לטעמם של האפונים הקפואים שאנחנו קונים.