ארביס הוא סוג ממשפחת המצליבים, צמח שמקורו ועיקר תפוצתו הם בעולם הישן. נמצאו כמה מינים גם בעולם החדש, אשר לפרק זמן קראו להם ארביס, אבל בבדיקות גנטיות התברר שיש הבדל גנטי מהותי במספר הכרומוזומים בין שתי האוכלוסיות והן הופרדו לשני סוגים: ארביס נשאר השם של המינים מהעולם הישן, והסוג שנפוץ בעולם החדש קיבל את השם Boechera. על כן משפט הפתיחה שלי, על תפוצת הסוג, עדיין נכון. הסוג ארביס מכיל כ-100 מיני צמחים, כחמישה אחוזים מתוכם גדלים בישראל, חד-שנתיים או דו-שנתיים. אלה עשבים שגובהם פחות ממטר, אם כי לרוב גובהם סנטימטרים ספורים בלבד.

העלים של הארביס שעירים, מעט אפרפרים, וחובקים את הגבעול (סימן זיהוי טוב לסוג מבין שאר המצליבים). גם המינים שחיים יותר משנה מייבשים את השלד העליון שלהם בקיץ ומתחדשים שוב מבסיס הצמח. על פי צורת החיים הזאת, הארביס נקרא בלשון הבוטנאים המיקריפטופיט, שפירושו צמח שניצני ההתחדשות שלו סמוכים לפני הקרקע ועל כן הוא רק חצי-גיאופיט (המי-גיאופיט), ולא גיאופיט מלא כמו הרקפת או הכלנית.

הארביס מפתח תרמילים ארוכים, עשירים בזרעים, ועל כן קל מאוד לרבות אותו. הפרי קציץ (siliqua), מעין תרמיל המכיל לכל אורכו מחיצה שקופה שמשני צידיה יושבים הזרעים. מקורה העוברי של המחיצה הוא מהשליה ולא מעלי השחלה, ועל כן היא נקראת מחיצה מדומה. המבנה הזה של הפרי הוא מבנה המאפיין את משפחת המצליבים. הוא מאפשר לזהות את המשפחה גם לאחר הפריחה, כאשר ארבעת עלי הכותרת הערוכים בצורת צלב מתייבשים.

המינים האירופיים הגדלים בגבול של תת-היער המוצל הם ירוקים ורכים יותר, אבל ביובש של מזרח הים התיכון יש ערך קלורי גם לעלים האפרוריים של הארביס. בארץ גדלים בר חמישה או שישה מינים, חלקם נדירים, חלקם נמצאים בבתי הגידול הצפוניים שלנו, בזיקה לארצות מוצאם: ארביס נאה (Arabis turrita) וארביס קווקזי (Arabis alpina), שאת שניהם אפשר למצוא גם בחרמון; ארביס אושה (Arabis aucheri) וארביס אוזני (Arabis auriculata), שהם מינים נדירים יותר; ארביס אביבי (Arabis verna), צמח אביב זעיר, חד-שנתי, המפתח שושנת עלים ותפרחת ורודה. ארביס אביבי גדל בבתות ים תיכוניות טיפוסיות, על סלעים, לעיתים בצל שיחים וחורש בהרי החבל הים תיכוני.

הארביס כאמור נמנה עם משפחת המצליבים, משפחה שמתאימה למאכל, והעלים שלו בעלי ארומה ורבי עניין. הארביס משמש כצמח המוסף לתבשילי קדירה, ובעיקר כירק לסלט מתובל בשמן ולימון, כפי שהוא נאכל בסיציליה. הפעם נשארתי נאמנה למתכון המקורי, אבל אתם מוזמנים להתפרע. לקראת סוף העונה העלים נעשים מרירים.