הסוג ארבע-כנפות משתייך למשפחת הפרפרניים (Papilionaceae), משפחה גדולה ומכובדת מאוד בטבע, על השולחן ובשדות החקלאיים. לרוב העלים מורכבים מכמה עלעלים, ולא די להם בזאת - לעיתים קרובות הם גם עטורים בעלי לוואי, חלק מהיעילות שמאפיינת את המשפחה. לפרפרניים פרחים דו-מיניים (אנדרוגינוס) שערוכים בסימטריה דו-צדדית, והם מזכירים בצורתם סירה: העליון מבין חמשת העלים הוא מעין מפרש, משני הצדדים משוטים, ובאמצע שני עלים שהתאחו ויצרו את הסירה עצמה. בתוך הסירה חבויים עשרה אבקנים ועמוד עלי אחד. המבנה המתוחכם הזה מאפשר לצמח "לבחור" את המאביקים שייכנסו אליו, ומחייב את המאביקים המעוניינים בצוף שהוא מציע להתאים את עצמם למבנה הפרח ולהבטיח את קיום ההאבקה בתמורה לצוף. הפרי הוא תרמיל שנפתח לשניים בעת ההבשלה בתפר שלאורכו. ארבע הכנפיים המאפיינות את הסוג הן בליטות לאורך התרמיל, שתיים על כל קשווה.

אבל מה שמעניין במשפחה הזאת הוא לא רק מבנה הפרח והתרמיל, אלא גם מה שקורה מתחת לאדמה. על השורשים מצויות פקעיות המכילות חיידקים. החיידקים הללו חיים בשיתוף פעולה (סימביוזה) עם בני משפחת הפרפרניים, כאשר החיידקים תורמים לשותפות חנקן, שאותו הם מקבעים מהחנקן האטמוספרי (שאינו זמין לצמחים). בתמורה הם מקבלים עודפי סוכרים שהצמח מייצר בתהליך הפוטוסינתזה. גם הקדמונים ידעו שגידול צמחים ממשפחת הפרפרניים מעשיר את הקרקע. החוק של מחזור גידולים אומר שאחת לכמה שנים יגדלו באדמה צמח ממשפחת הפרפרניים שיעשיר אותה. היום מחזור גידולים כבר לא כל כך מקובל בחקלאות, כדבריו של חקלאי שאמר לי: "חשוב יותר המחזור בבנק. אני מדשן בקומפוסט או בדשן אורגני ומגדל גידולים שהם כלכליים יותר".

בעבר שייכו את המין ארבע-כנפות לסוג לוטוס, אבל לאחרונה (1856) הפרידו אותו. בארץ שני מינים שפורחים באביב, ובחודשים פברואר-מרס עד יוני אפשר למצוא פירות. תפוצתו של המין ארבע-כנפות היא ים תיכונית, ועל כן הוא מאפיין את אזורנו. סדרה של מחקרים נעשתה עליו במדינה השכנה ירדן. קראקי (G. N. Al-Karaki) בדק את ההתאמה של הצמח לזריעה חקלאית ומצא אותו מתאים. הוא גילה יבול רב ואחידות רבה בזרעים. טנקורי (Takruri, H.R.), גם הוא ירדני, בדק אותו עם עוד מינים שנאכלים מהבר, ומצא שארבע-כנפות עשיר בחנקות. הניסויים נערכו מתוך מחשבה לפתח את המין כגידול חקלאי באופן מבוקר.

אבל הירדנים הם לא הראשונים שעמדו על סגולותיו של הצמח. הראשון שתיאר אותו בכתב היה למיטב ידיעתי קלסיוס (Clausius), בשנת 1579, שדיווח על "האפונה המכונפת". אחריו יש עדויות על אכילה של ארבע-כנפות, מהמאה ה-18 ואילך באירופה. בסיציליה נהגו העניים לאסוף את הצמח, אך גם בספרד ובצרפת. פולמוס משנת 1726 מספר על גנן צרפתי שזרע אותו "כי יש אנשים שאוכלים את התרמילים הירוקים של ארבע-כנפות", אולם טען שהוא אישית אינו אוהב אותו. בשנת 1785 דיווח ברייט (Bryant) שרק בכמה מקומות בצפון אנגליה עדיין אוכלים את הצמח הזה. ודאי הבחנתם בזלזול הקל של האנשים השבעים כלפי אלה הניזונים מארבע-כנפות, לא ברור אם יש לצמח הזה עתיד, אך ברור שיש לו עבר.

ובכן, את הפירות מקולפים, או בצעירותם, כולל התרמילים, אפשר לאכול בשטח כפי שהם. אפשר גם לאסוף את התרמילים לקראת סוף העונה, לייבש אותם, ולאכול אותם בקיץ מבושלים. אבל לנו, שהפכנו לבטלנים קצרי רוח מהיום שניתן לקנות אפונה קפואה בסופרמרקט, אני מציעה להקפיץ תרמילים ירוקים עם קישוא ועגבנייה, או לשלבם בסלט פסטה.