האריסימון משתייך למשפחת המצליבים (Brassicaceae). הפרחים שלו הם לרוב בהירים, נוטים לסגול, ורוד או צהוב, ובמקומות אחרים בעולם גם כתום. הסוג אריסימון הוא סוג שמאפיין בתי גידול טרגקנטיים של הרים גבוהים. במזרח התיכון המקום לחפש אריסימון הוא טורקיה, אבל גם על החרמון, בסוריה ובלבנון, אפשר למצוא נציגים. חלק מהמינים ססגוניים, גדולי פרחים ומשמשים לגינון. מבין כמעט 200 מינים של אריסימון בעולם שישה או שבעה גדלים על הר החרמון. מוצא האריסימון הוא כנראה מאסיה, והוא נפוץ גם באירופה, ומכאן התפשט לכיוונים שונים, גם למזרח התיכון וכמובן לאמריקה.

רוב מיני האריסימון הם עשבים רב-שנתיים, המיקריפטופיטים בלשון הבוטנאים. משמעות השם היא חצי-גיאופיטים, שפירושו שיש להם איברי אגירה תת-קרקעיים, שממתינים בקיץ בסבלנות למועד העלייה על הקרקע, ובעיקר שאותו פרט מתחדש מדי שנה. בעונה הקשה – הקיץ היבש או החורף הקפוא, הוא נעלם ומופיע שוב כשהתנאים משתפרים. ניצני ההתחדשות של האריסימון סמוכים לפני הקרקע, כך צמח דל שלעין בלתי מנוסה נראה חד-שנתי חולף יכול להיות בן עשרות שנים.

באופן רגיל האריסימון צומח לגובה, ובראש קודקוד הצמיחה מתפתח פרח. צורה כזאת של גדילה נקראת שלטון הקודקוד המרכזי (apical dominance). הניצן העליון בתהליך הגדילה שלו מפריש הורמונים צמחיים ובאמצעותם מדכא את הניצנים התחתונים הצעירים יותר ומונע מהם את התפתחותם או מעכב אותה. ההתפתחות שלהם מתאפשרת כאשר הקודקוד המרכזי מסיים את התפתחותו, מבשיל פירות, או כאשר הוא נפגע, למשל על ידי הרביבורים. במצב הזה מתפרצים הניצנים הצדדיים המדוכאים, ומספר הפרחים שהצמח מייצר עולה. אם לרשות הצמח עומדים משאבים מספיקים של מים ומזון, הוא יוצא נשכר מהנזק שגרמו לו אוכלי הצמחים. התופעה ידועה במספר רב של צמחים, אבל היא נחקרה בפירוט במינים של אריסימון.

האריסימון מופיע בישראל בשולי הצמחייה, אבל באירופה, מוקד ההתפתחות של הסוג, הוא חשוב מאוד. בבריטניה יש גן ובו האוסף הלאומי של מיני אריסימון. הוא כולל מינים שנאספו בבר ומינים שפותחו בתרבות. זהו צמח שחשיבותו לתרבות האנושית היא בעיקר ביופיו, אבל מעצם השתייכותו למשפחת המצליבים הוא מתאים למאכל ועל כן כללתי אותו כאן.

בעיקר נאכלים העלים הצעירים של האריסימון, אם כי אפשר גם לאסוף את הזרעים ולהשתמש בהם לתיבול.