האשמר משתייך למשפחת האשחריים (Rhamnaceae). יש הסוברים שבביטוי המקראי "שמיר ושית" התכוונו לצמח הזה, ועל כן לזמן קצר קראו לו בעברית שמיר, שמיר קוצני. ריבוי הטעויות עם שומר גרם להטיית השם העברי לכיוון המשפחה, והשם שודרג לשם אשמר. זו משפחה שרוב הצמחים הכלולים בה הם עצים ושיחים. הפרחים לרוב קטנים אך עשירים בצוף, והפירות הם פירות בית גלעין. חשיבות המשפחה לאדם היא בעיקר במקום שלה בטבע ופחות בתרומה שלה לעצי התרבות. הפירות נאכלים על ידי יונקים וציפורים, וכל מי שזוכה לטעום אותם, גם אם הוא לא שבע, נהנה. חלק מהמינים, והאשמר ביניהם, מוסעים על ידי הרוח בעזרת כנפיות, אבל הם עדיין טעימים. נציגי המשפחה בצמחיית ישראל הם האשחר, השיזף וכמובן האשמר. האשמר, שהוא טרופי במוצאו ואוהב חום, היה בעבר נפוץ יותר אצלנו. התפוצה העולמית היא בעיקר באירופה-אסיה ובאפריקה.

מתוך שמונה מינים של אשמר בעולם נציג אחד גדל אצלנו - אשמר קוצני. זה שיח שיכול להגיע לגובה של שלושה-ארבעה מ', אבל אצלנו לרוב הרבה פחות. הוא מתאפיין בשני קוצים המתפתחים בכל מפרק של הגבעות ומקנים לו צורה זיגזגית במקצת. לקוצים תפקיד בהרחקת הרביבורים חמדנים, וגם תפקיד בתרבות של האנושות. על פי האמונה הנוצרית, האשמר הוא אחד הצמחים המועמדים לכבוד המפוקפק שממנו הכינו את כתר הקוצים של ישו בדרכו לצלב (Jeruselem thorn). חוקרים אחרים מייחסים את הכבוד לאטד ואחרים לשיזף. הכול נשאר במשפחה.

מעטים הם עצים נושאי פירות הגדלים בר וניתן ללקט מהם פירות בקיץ, מעטים ונדירים בהשוואה לצמחייה של אירופה. האשמר נדיר מאוד במחוזותינו, אבל הנדירות לא מונעת ממנו לפרוח ולפתח פירות. זהו עץ של העולם הישן, ובמקומות מסוימים באירופה, ואף בטורקיה ובמדינות הבלקן, הוא נפוץ יותר.

התפוצה של האשמר בארץ מקוטעת. ידיד מהבדואים של בקעת בית נטופה ערך לי היכרות איתו ביום חורף, וידיד אחר הזמין אותי לאכול מפריו של עץ שנטע בכפר יהושע. גם בצפון בקעת החולה ובמקורות הירדן אפשר למצוא כמה פרטים, ומכיוון שמדובר בשיחים רב-שנתיים אפשר לחזור ולבקר אותם מדי שנה.

מלבד המסורות המפוקפקות שקשורות בצמח, ראויים לתשומת לב מיוחדת הפירות שלו. קוטרם כשלושה ס"מ והם עטורים שוליים רחבים משל היו כובע מתאים לעבודה בשמש. ייתכן שהשוליים עוזרים לתפוצה שלו, שהיא כנראה בעייתית משהו, לפחות אצלנו. הפירות נאכלים טריים, כחטיף בשדה, וגם ניתן לייבש אותם בשמש הקיץ ולאכול בחורף. יש המייחסים להם סגולות מרפא וחיזוק. הטעם עדין ומזכיר במשהו ארומה של משפחת הוורדיים.

על פי הספרות, אפשר לאכול את הפרי היבש אבל הוא אינו אטרקטיבי מספיק לבני דורנו. לעיתים הוא מלווה במרירות, ורובו גרעין. צריך להיות רעבים או סקרנים כדי לאכול אותו. אני ניסיתי כמה פעמים ובעונות שונות, ולא מצאתי את האשמר מעורר תיאבון.

עונות לאיסוף: סוף הקיץ וראשית הסתיו. בישראל הצמח מוגן בשל נדירותו.