הבוקיצה השעירה שבעבר קראנו לה אולמוס שעיר לא הנידה עלה כששדרגו את השם העברי שלה. העלים הם אכן סימן היכר מצוין לשייך אותה למשפחת המישיים (Ulmaceae). בסיס העלה אינו סימטרי, והטבע, שאוהב מאוד סימטריה, ובמיוחד בעלים של הצמחים, יצטרך לתת כאן הסבר. לי לא ידוע מניע אקולוגי שפועל לטובת העלים הבלתי סימטריים. האולמוס, הבוקיצה, הוא סוג צפוני שמבלה את החורף בשלכת. בעונת השלכת מתרחשת גם הפריחה, פרחים דו-מיניים, עשירים באבקה אם כי חסרי עלי כותרת, צוף וריח, כיוון שהם מואבקים על ידי הרוח.

הארץ מהווה את גבול התפוצה הדרומי של הבוקיצה. היא נדירה בהרי מנשה, וביקנעם יש חורשה טבעית שהעיר בלעה. המין שלנו גדל בטורקיה ובדרום אירופה. ידועים עצים שמגיעים לגובה של 30 מ' ובני מאות שנים. בכפר אחד יש עץ על יד המעיין שמאמינים שהוא בן יותר מ-1,000 שנה, אם כי בדרך כלל פרטים מתוארכים ל-650-400-300 שנה. לרוב אלה פרטים שנמצאים בכפרים שלא ננטשו. ביוון, בטורקיה ובהולנד דווח על בוקיצה שעירה רבת שנים.

יש פה ושם ויכוחים גם על הגדרת המינים, אך קטונתי מלהביע את דעתי. מינים של אולמוס משמשים בתרבות, שכן זה עץ גדול וגבוה יותר מהעצים שמאפיינים את החורש של ישראל. על כן יש גם ספקות בדבר המוצא של מיני הבר שלנו. ייתכן שהם נטועים או פליטי תרבות. החשיבות הכלכלית של האולמוס היא בעיקר בעצה; העץ משמש לבנייה ולגילוף. עם זאת, יש לו גם סגולות למטבח.

העלים, בדרך כלל עלים צעירים, נאכלים כמרכיבים בסלט או מבושלים. לעיתים מכינים מהם תה, למרות הנטייה של המבוגרים לרוב להיות מעט מרירים. פירות לא בשלים נאכלים כחטיף או מבושלים. הכוונה לפירות צעירים מייד לאחר החניטה. קליפת העץ הרירית מיובשת ונטחנת, והיא משמשת לעיבוי מרקים, להכנת משקה דמוי קפה ואף אפשר לערבב עם דגני בוקר ומאפים. חלקי צמח שונים, ובעיקר הקליפה הפנימית, הרירית, משמשים ברפואה העממית למרפא. מי שמאמין שיחפש מידע, אין הוכחות מדעיות לחומרים פעילים.

הכנתי תה מעלי האולמוס מטעמי נוחיות. אספתי כמה עלים וטעמתי. לא התרשמתי במיוחד, אבל שתיתי.