בכור אביב הוא צמח נוי נפוץ ממשפחת הרקפתיים (Primulaceae). התרגום המדויק של השם הלטיני הוא משפחת בכור אביב, אך כיוון שאצלנו רקפות נפוצות יותר עבר הכבוד של שם המשפחה אליהן. עבור בני דורי, בכור אביב סיני הוא צמח נוסטלגי מהימים שבהם הסתובבנו בהרים על יד סנטה קתרינה. היום כבר התערבלו לי בראש כל ההרים האלו, אבל אני עדיין זוכרת את הקרירות של מדרגות האבן החומות ואת העלייה ואת הירידה, וכמובן את הסיכוי למצוא צמחים נדירים של הרים, למשל בכור אביב סיני.

בימים של מצלמות הפילם הייתה לי שקופית שלו, והייתי משתמשת בה מול הסטודנטים בהרצאה שעניינה אנדמיים ורליקטים, מינים שרידיים. בכור אביב הוא דוגמה מצוינת, כיוון שזה סוג שבית הגידול המרכזי שלו הוא הרים גבוהים. האוכלוסייה הקרובה ביותר של בכור אביב סיני היא בלבנון ובטורקיה, והבידוד הגיאוגרפי והרבייה בתוך המין הם שגרמו לבכור אביב להפוך למין נפרד, אנדמי להר הגבוה בסיני.

בכל המקומות בעולם בכור אביב הוא צמח קטן עם פרחים יפים ומרשימים בצבעים עזים. המין "שלנו" הוא צהוב פרחים, הצבע הנכון לבלוט בו על רקע הסלעים הכהים כדי להזמין מאביקים. חוקרים מצרים, בעבודה משותפת עם חוקרים שווייצרים (המתמחים בצמחים של הרים גבוהים), הגדירו את המין כאחד הנדירים ביותר במצרים, שסכנת היעלמות מרחפת עליו, שכן הוא לא גדל בשום מקום אחר בעולם. להערכתם יש כיום בטבע רק כמה עשרות פרטים, בחמש נקודות בהר קתרינה ובטווח של כקילומטר אחד ביניהן. הסיכוי שאחת העיזים הרועות בשטח תבחר ללחך את אחד הצמחים הנדירים ביותר בעולם הוא סביר וממשי. בעבודה הנדונה הם בדקו את ההרכב הגנטי של המין, וכמובן מצאו שהאוכלוסייה הומוגנית מאוד, ועם זאת לא מאוד שונה ממינים קרובים של בכור אביב שהבידוד הגיאוגרפי לא מאפשר להם חילופי אבקה גם אם טכנית חילוף כזה אפשרי. ה-DNA של המינים דומה, ולא נמצאו מחסומים. פרטים הועברו לגינות בוטניות ברחבי אירופה.

הפרח של בכור אביב הוא פרח פזרן: צמח קטן שפורח בפסגות ההרים, לרוב בעונה קצרה, והאוכלוסיות מרוחקות זו מזו, ועל כן הוא צריך לשחד את המאביקים בגמול גבוה כדי שיגיעו ויבצעו האבקה יעילה. בפרח יש צינור כותרת עמוק שאחריו נפרסים עלי הכותרת.

מצאתי תיאורים מספרד על מינים אחרים של בכור אביב, שלושה מינים מקומיים, שהרועים המשועממים נוהגים למצוץ את הצוף מהפרחים שלהם. ואם כך, כנראה גם המין האזורי שגדל בסיני מתאים לחוויה. כיום הוא רחוק ממני, ואני יכולה רק לחלום על הימים המאושרים של הסיורים הבוטניים בהר הגבוה עם חברי המדור לאקולוגיה, המחלקה לבוטניקה של אוניברסיטת תל אביב, ופרופ' ברקלה מאוניברסיטת בילפלד שבגרמניה. אני מניחה שבעשבייה של האוניברסיטה עדיין קיימות הדגימות שאספנו יחד, ושם גם צמחה הידידות שבעקבותיה עשיתי שם את עבודת הדוקטורט שלי.