בני משפחת הדגניים (Poaceae) הם צמחי המאכל החשובים ביותר שלנו. רק לאחרונה התירס מתחיל לעלות על החיטה בכמות הגידולים העולמית, אך הכול נשאר במשפחה, שכן גם הוא בן משפחת הדגניים. הסוג בן חיטה (Aegilops) הוא סוג חשוב במשפחה וקרוב גנטית לחיטה, ומכאן גם שמו. למיטב ידיעתי כל המינים הם בעלי גרעינים עשירים בעמילן, ועל כן כולם מתאימים למאכל. בוודאי לידיים חרוצות שאוספות ודשות, אבל גם למי שמושיט יד ללקט בשדה. הסוג עשיר בעמילן ועני בגלוטן, מה שנקרא "חיטה קשה" שאינה תופחת, ומשום כך הוא מתאים במיוחד לייצור אטריות.

פירות לא בשלים, כשהם כבר מלאים ועדיין רכים, נאכלים כחטיף בשטח. הורים מקלפים אותם לילדיהם, הרועים לאהובותיהם והמתבגרים לעצמם. פירות בשלים נטחנים לקמח ומשמשים לאפייה. הזנים התרבותיים אינם ניתקים מהגבעול ועל כן קל יותר לאסוף את הזרעים.  אבל גם מזני הבר אפשר להפיק תועלת.

בן חיטה שלוש-זיפי מאבד מהדימוי החיובי שלו בשנים האחרונות. הוא פלש  מאירופה לארצות הברית ומתפשט כעשב רע. הדמיון הביולוגי והכימי שלו למינים התרבותיים  מקל עליו לחדור לשטחים חקלאיים ולהתפשט שם במקום המינים המועדפים. אולי זו נקמתו המתוקה על כך שמינים אחרים של בן חיטה זכו לפיתוחים חקלאיים מתקדמים יותר ואולי גם תורו יגיע.... בינתיים הוא עשב מרעה מצויין.

בן חיטה שלוש זיפי אוהב אדמות חרסיתיות והרבה שמש, והוא קרוב מאוד מבחינה גנטית למינים של חיטה ובן חיטה. ההנחה היא  שניתן להכליא אותו עם מינים קרובים וכך הוא מהווה בנק גנים לפיתוח עתידי של מיני דגניים אחרים.

ישראל היא בגבול הדרומי של התפוצה המקורית שלו, הוא נדיר למדי בארץ ונמצא בגליל העליון, ברמת הגולן ובחרמון. כמובן שהבוטנאים הידועים בחיבה שהם למינים נדירים לא ילקטו אותו כאן. באירופהובאמריקה אפשר להכין ממנו שיק.