גם מי שאינם בוטנאים ישייכו את החרדל, ובוודאי את בנו, למשפחת המצליבים ((Brassicaceae, משפחה שצאצאיה בחרו להם בשחר האבולוציה חריפות מסוימת שתלווה את העלים, וממשיכים איתה. אנחנו לא מתרגשים, ולעיתים קרובות אוהבים את החריפות. הרי כבר עברנו הרבה מסעות צלב, אז המצליבים האלו לא יביסו אותנו.

השם העממי של בן החרדל הוא רוקט (Rocket, Roqueta). הרומאים גידלו אותו כיוון שלמדו מהיוונים ומהטורקים על טעמו הטוב. ברוך צ'יזיק, בחוברת המוקדשת לירקות השדה, מזהה אותו עם הגרגיר שנזכר במשנה. ואם הזיהוי נכון – הרי שגם אבותינו הכירו אותו והרבו לגדלו ולעסוק בתכונותיו. רוליוס (Ruellius, 1536) וקמרריו (Camerariu, 1586) מסכימים ביניהם שהצמח גדל כמעט בכל גינה. בשנת 1807 הוא כבר גדל בגינות באמריקה. זהו עוד מין ים תיכוני שנדד בכל העולם וחזר אלינו.

הפרחים, בהשוואה לפרחי משפחת המצליבים הנפוצים בארץ, הם גדולים יחסית, צבעם לבן-קרם ועליהם מצוירים קורים כהים, ספק שחורים ספק סגולים. הקורים הם למעשה דרכי צוף, מערך של תרשימים שתכליתם לכוון את החרקים אל מרכז העסקים. בצינור הכותרת של הפרח מחכה להם צוף מתוק, ותמורתו מצפים לקבל מהם שירותי מין: העברת אבקה לצלקת של הצמח השכן. הפרחים של בן החרדל מזכירים בצבעוניות שלהם את פרחי הצנון. מן המפורסמות הוא שלעיתים קרובות מיני בר מהמצליבים מתערבבים עם מינים תרבותיים ומוצאים בטבע מגוון של צורות, צבעים ותרמילים שמקשים על הזיהוי. לא אחת אחזתי בידי צמחים או תמונות והתקשיתי להחליט אם מדובר בצנון או בבן חרדל או ב...

הפירות של בן חרדל הם ישרים (בניגוד לפירות של הצנון שהם כפופים או נטויים), כמו בשאר המצליבים, והפרי הוא קציץ. דהיינו, תרמיל שבמרכזו מצויה מחיצה קרומית שמשני הצדדים שלה מסודרים הזרעים. לעיתים קרובות (וכך גם אצל בן החרדל המצוי), עם הבשלת הפרי נושרות שתי הקשוות של התרמיל ונותרת המחיצה הקרומית השקופה שבמרכזו. מבנה הקציץ הוא אלמנט חשוב מאוד בהגדרה, שכן הפרחים של משפחת המצליבים דומים זה לזה במבנה ובצבעוניות. כאשר אוספים (או מצלמים) מצליבים לצורך הגדרה, חשוב לאסוף גם פירות ולא להסתפק בפרחים.

דון וחובריו (1931-38) מזכירים את הרוקט בספרם על ההיסטוריה של הדו-פסיגיים, שיצא בלונדון. הם מתארים סלט שמכינים ממנו כמוסכם על הכול (agreeable). אין ספק שהרוקט שמר או אפילו חיזק את מעמדו, והוא אחד מצמחי הסלט האולטימטיביים. הוא עומד בשורה אחת עם עלי החסה, כאז כן היום. מוסכם עלינו שעליו של בן חרדל מתאימים ביותר לסלט, ולמטרה הזאת מגדלים את הצמח באירופה ובמזרח התיכון. העלים הצעירים נאכלים. לעיתים עוברים כמה קצירים במהלך העונה עד שהם פורחים. אוכלים גם את התפרחות הצעירות, ואת הזרעים אוספים לתבלין. בעבר גם הפיקו ממנו שמן למאור ולמרפא.

משתמשים בעלים ובניצני הפריחה של הרוקט בצורות שונות: מבושל, מוקפץ, עם פסטה, לצד מאכלי בשר. באיטליה מייצרים ממנו משקה אלכוהולי ששמו רוקולינו (Rucolino liquor), אשר אותו מקובל לשתות אחרי האוכל כדי לסייע בעיכול או כדי ליידע את המסובים שהסעודה תמה. אני מניחה שכולם התנסו בהוספת רוקט לסלט, ועל כן הבאתי מתכון להכנת ליקר. בעיקרון, התהליך דומה להכנת לימונצ'לו וליקרים אחרים. אני הוספתי קליפות לימון, אך אפשר גם בלעדיהן. ההכנה בשני שלבים: בשלב הראשון משרים עלים עם אלכוהול במקום חשוך, ואחרי שבועיים מוסיפים סירופ סוכר. יצא טעים עם טעם של עוד.