הבקיה היא צמח עם נוכחות, סוג חשוב במשפחת הפרפרניים (Papilionaceae). לבקיה יש עלה מורכב המכיל כמה זוגות של עלעלים, ובראשם קנוקנת אחת או כמה קנוקנות. קל יחסית לזהות את הסוג בקיה, וקשה מאוד להבדיל בין המינים השונים. 24 מינים תוארו עד כה מישראל. מדי פעם אני לומדת להכיר כמה מהם, אבל מייד שוכחת. בין הגדלים בישראל נזכיר את הבקיה התרבותית (Vicia sativa), בעלת פרחים סגולים, את בקית הביצות (Vicia galeata), ואת בקית הכרישינה (Vicia ervilia Willd), כנראה פליטת תרבות בישראל. היא גדלה גם בצפון אפריקה ובאירופה.

הבקיה התרבותית, בקית הפול (Vicia faba), או בשמה העממי פול, היא צמח שמאכיל מיליוני בני אדם על הפלנטה שלנו. כל מצרי שמכבד את עצמו מתחיל את היום בצלחת של פול, וזה מה שמקנה לו תחושת שובע למשך היום, עד הערב. גם אצלנו, למשל בעכו העתיקה, יש מסעדות שמתמחות בהכנת פול. בבוקר הטבח מבשל סיר גדול, והמסעדה נסגרת כשהכול נגמר. הלקוחות מקבלים צלחת פול עם בצל, זיתים ופיתה, מנה שהיא מהטעמים הבסיסיים של הים התיכון שמקורם באדמה.

הבקיה היא אחד הצמחים הראשונים, העתיקים ביותר שגידלו בני האדם למאכל. על פי לאודון (Loudon, 1860) גידלו את צמחי בקית הפול ואת בקית המשי (Vicia sericocarpa) כדי לאכול את הזרעים שלהם. בשווייצריה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שרידי בקיה מתקופת הברונזה. יש עדויות בתרבות היוונית, הרומית, העברית והמצרית לשימוש בבקיה. האגדה מספרת שהחבורה של פיתגורס העדיפה למות בידי חייליו של דיוניסוס מאשר להימלט תוך רמיסת שדה שגדלה בו בקיה. פורפיוס מציע לקחת את הפרחים כאשר הם נעשים ממש שחורים, לטמון אותם בתוך כלי ולקבור באדמה. לאחר 19 יום לפתוח אותו, וראש של ילד יימצא בתוכו. אולי כדאי לעבור לשיטה הזאת של הרבייה... בארצות רבות, וגם בישראל, מגדלים באותו שדה כמה מינים של בקיה כמזון לבעלי חיים, לפעמים יחד עם מינים מהדגניים.

מלבד הזרעים והתרמילים הירוקים, גם הענפים הצעירים של כל המינים של הבקיה נאכלים, טריים או מוקפצים. בניגוד לצמחים אחרים שעונת האסיף שלהם קצרה, מהבקיה אפשר ליהנות תקופה ארוכה. אם לא ליקטנו את כל ניצני הפרחים נהנה מהתרמילים מאוחר יותר, ולפעמים נזכה ליהנות מכל העולמות.