גלונית מצויה זה שמו החדש של הצמח, כיוון שעד אתמול קראנו לו בלוטה גלונית, בדומה לשמו הלטיני. השם הלטיני של הסוג (Ballota) הוא דו-משמעי בתעתיק העברי שלו: בלוטה, בליטה, אבל למרות העובדה שהצמח מוכר ולשמו הלטיני תעתיק עברי שנשמע משלנו, שינו לאחרונה את השם העברי של הבלוטה הגלונית לגלונית מצויה. למעשה שינו את שמן של כל הבלוטות (כארבעה מינים בישראל) לגלונית, גם אלו שהן פחות גלוניות אבל שייכות לאותו סוג ביולוגי המתקרא בלטינית בלוטה. לוותיקים עדיין קשה להתרגל לשם החדש, אך כבר אמרו לפניי: וישן מפני חדש תוציאו.

משפחת השפתניים (Labiatae), שעימה היא נמנית, אלופה בצמחים בעלי ארומה ובצמחים המתאימים להכנת תה. שתי התכונות נובעות מהעושר של המשפחה בכלל, והמין בפרט, בשמנים אתריים. אי אז במהלך האבולוציה הם נוצרו והתרכזו, השתכללו משנה לשנה וממין למין. השמן, מטבעו, אינו מסיס במים, ועל כן הוא לא יכול להתערבב בתוך מוהל התא שהוא מימי, אלא נמצא מרוכז במעין שערות בלוטיות (glandular hairs) על העלים.

הפרשה של חומרים ליצירת בשמים כרוכה בהשקעת אנרגיה, ועל כן אין ספק שיש בה יתרונות סביבתיים, שאם לא כן התופעה הייתה נעלמת מזמן. עבודה שנעשתה בירדן השכנה מראה על פוטנציאל אנטי-בקטריאלי של תמצית מגלונית מצויה, ויש גם אזכורים ברפואה העממית לשימוש בתמציות לחיטוי.

הגלונית המצויה היא מין ים תיכוני שגדל בספר המדבר. מינים של ספר המדבר חודרים למדבר במקומות המפנקים יותר, כיסי קרקע וערוצי זרימה, ומופיעים גם בשוליים של הבתה הים תיכונית, שם הם מסתפקים בבתי הגידול היובשניים יותר. זה לא שעוד מים היו מצערים אותם, ההיפך - אם נשקה אותם הם יגדלו יותר, אולם במקומות הטובים יותר לא עומד להם כוחם להתחרות עם המינים הים תיכוניים.

הגלונית המצויה מתאפיינת בעלים גלוניים, ולא רק אלא בעיקר בעלי הגביע הגלוניים. עלי הגביע מאוחים ויוצרים מעין משפך שבתוכו כמעט נבלעת הפריחה. גם לאחר שהפרח נובל ועלי העטיף נושרים, הם נותרים במקומם ומסייעים בשמירה על הזרעים ובהפצתם.

במסמך העוסק בצמחים בסכנת היעלמות עקב ליקוט יתר, בהוצאת הממשלה המצרית, נזכרת גם הגלונית המצויה שנאספת לצורכי מרפא. מצאתי עדויות במקומות נוספים על שימוש בחליטה של בלוטה לצורכי מרפא. האם מפני שזה לא טעים וצריך לעצום עיניים ולבלוע? או שמא התה שמכינים ממנה הוא כל כך בריא, עד שהטעם חסר משמעות.