גלעינית השדה נמנית עם משפחת הזיפניים (Boraginaceae), ולה פרח כחול ולעיתים לבן. הגוון הכחלחל נפוץ יחסית במשפחת הזיפניים. בני המשפחה הם בעיקר עשבים ובני שיח, ובמקומות אחרים גם עצים. יש דמיון במבנה הפרח והפרי. המספר חמש שולט בפרח, ויש קווי דמיון נוספים, למשל הזיפים שעל העלים והגבעולים שמכסים את פני השטח של רוב בני המשפחה רוב הזמן. לעיתים קרובות התפרחת דומה לעוקץ של עקרב, מסתלסלת ובכל עת מביאה את הפרח הבשל לעמדה נוחה לנחיתה של המאביקים, לרוב פרפרים אבל גם דבורים, זבובים וצרעות. שימושים לאדם הם בעיקר לנוי, אולי בזכות פרחי הפרפרים והצבעים הכחולים. סימן היכר אפשרי הוא עלי הגביע שהם ארוכים מאוד וזיפניים.

מקור הצמח הוא בעולם הישן, אירופה ואסיה, אולם כיום אפשר למצוא אותו כמעט בכל העולם, כולל באמריקה ובאוסטרליה. במזרח התיכון, גלעינית השדה גדלה בנוף צומח עשבוני במקומות רבים, בעיקר במרכז ובצפון.

בעבר קיבלתי המלצות על אכילה של עלים מהמשפחה אחרי בישול. ניסיתי וניסיתי ותמיד התאכזבתי. עם זאת, אנשים סיפרו לי שאכלו וכן ראיתי בספרים. או שאני מפונקת מדיי, או שאני לא יודעת להכין אותם כראוי, ככה וככה אין לי המלצות חמות.

לאחרונה נודע לי שלשמן המופק מזרעים של גלעינית השדה יש הרבה תכונות טובות. הוא מכיל אומגה 3 וחומצות שומן ארוכות שרשרת בעלות תכונות מרפא. בבריטניה אפילו מגדלים את הצמח למטרה זו. אין לדעת מה הריכוז במין הבר של ישראל, אבל הפוטנציאל קיים.

שימוש מסורתי למאכל מצאתי בספרד. גם כאן, כמו במקרה של זיפני נוסף, לשון-הפר המצויה, ממליצים לאכול רק את העלים הצעירים, מבושלים. על פי הספרות, באזור אחד בלבד בספרד, מחוז קואנקה (Cuenca) שמצפון-מזרח לוולנסיה, מצאתי המלצה לאכול את גלעינית השדה. זהו אחד האזורים של ספרד שמצטיין בהרבה צמחי בר נאכלים, או לחלופין בהרבה עניים, אולי מפני שאינו גובל בחוף ים. ובהסתמך על ניסיונם אני מביאה את התיאור של הצמח וכללתי אותו בספרי.