הגפית, שבעבר קראו לה בעברית שרכית, היא שרך ממשפחת השרכיתיים (Thelypteridaceae), המשפחה ששומרת על השם הישן. המין נדיר אצלנו משתי סיבות: נדירותם של בתי הגידול הלחים שמספרם הצטמצם מאוד ב-100 השנים האחרונות, והעובדה שאנחנו בגבול התפוצה שלו. גפית הביצה נמצאה בשנת 2011 בגדות של נחל דן, כשבסיסם של הגבעולים בתוך המים והם מזדקרים מעלה, גדולים יחסית ומגיעים עד לגובה של מטר אחד, אבל לרוב פחות. בעולם גדלים כ-500 מינים של גפית, ואת הפרטים והאתרים לא ניתן למנות. זהו מין נדיר עבור תושבי ישראל ונפוץ עבור תושבי העולם.

על פי הספר "השרכניים בישראל" של חנה נמליך ויצחק אלטיזר, הוא הגנן שגידל אותם בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב, פרטים של המין גדלים גם בעמק החולה, אולם למיטב ידיעתי האוכלוסייה שלהם בחולה נכחדה. נקווה שיחזירו אותה לשם באופן מלאכותי. במקומות אחרים בעולם, גם באזורים טרופיים וגם באזורים צפוניים, הגפית נפוצה מאוד ותושבי המקומות האלו ישתאו לפולחן הנדירות שקיים כאן לצמח כל כך פשוט. ואם צמחי המים מרשים לעצמם לפרוח בקיץ כשכולם צמאים ולהם יש מספיק, גם המנבגים של השרכית מתפתחים לקראת הקיץ. בל נשכח שמדובר בצמח צפוני שמורגל לשפע מים, ובצפון בחורף קר יחסית ומחכים לקיץ. הריזואיד מכוסה שערות קשקשיות והעלים מנוצים פעמיים, ובזכות הגדלת שטח הפנים הם מקבלים קרינת אור מרבית כדי להמשיך ולגדול.

חלקים צעירים של היצע נאכלים. מצאתי אותם גדלים בגן הבוטני הנפלא של אילן טל, איש חרוץ אוהב צמחייה ואדמה שמגדל אצלו צמחי בר נדירים ולעיתים קרובות הם עולים ומצליחים אצלו יותר מאשר בטבע. הוא זוכר את כל הצמחים; את מי צריך להסתיר כשיורד גשם וכמה מים לתת לכל אחד. הגפית עולה ופורחת אצלו. לא הייתי מעיזה לטעום אותה מהבר, אבל כשהיו הרבה ענפים הוא הרשה לי לטעום את אחד הניצנים. ואכן, גם הוא גלול ומדובלל אבל טעים למאכל.

לא תמיד הצלחתי לקיים את השאיפה שלי לא לשלב בספר מתכונים שלא ניסיתי. אני תקווה שתכינו את הסלט רק אם אתם גרים בלב השפע, ואם לא - השתמשו במתכון הזה להכנה עם שרך אחר.