משפחת הגרניים (Geraniaceae) היא משפחה ידידותית למשתמש, אם הוא חפץ לאכול ממנה, כיוון שעד כה לא ידוע על מינים רעילים או בעייתיים. חלקם יותר טעימים וחלקם פחות, אבל הטעם תלוי בגיאוגרפיה ובמידת הרעב שגם היא תלוית מקום וזמן. למי שמבקש להגדיר את המינים המשפחה פחות ידידותית, כיוון שהם רבים ודומים מאוד זה לזה. חלקי הפרח הם כפולות של חמש, והפרחים מכילים צופנים ומואבקים על ידי חרקים. במשפחה מעט סוגים, 11, מתוכם רק לארבעה נציגים בצמחיית הבר של הארץ יש נציגות מכובדת, רבת מינים. הסוג גרניון הוא הסוג המרכזי במשפחה, ובו כ-400 מינים (תודה לאל, לא כולם גדלים בישראל), ומינים רבים של מקור חסידה שגם אותם קשה להגדיר וקשה לזכור את כל הפרטים.

הפצת הזרעים אצל כל בני המשפחה היא באמצעים מכניים. המקור של הפרי עשוי סיבים שאורכם משתנה בעת ההתייבשות. עם ההבשלה הוא מתקשת ומתגלגל, וכך נזרקים הזרעים במהירות מצמח האם לסביבה. מנגנון ההפצה המתוחכם של הזרעים, שמוותר על עזרתם של מפיצים רעבים, מעלה את סיכויי ההישרדות שלהם.

גרניון הפקעות אוגר חומרי תשמורת משנה לשנה בפקעות שאותן הוא שומר באדמה. ברוב המקרים זו הגנה מצוינת לאוצרות. אני נזכרת שלמדנו בכיתה ג, אצל המורה יהודית, שהאדם הקדמון ניזון מליקוט של פקעות ושורשים מתוך האדמה. גם בעלי חיים יודעים למצוא פקעות באדמה. חזירים ודרבנים חופרים במרץ מתחת לעצים, ובכל מקום שנראה להם מתאים. והגדיל לעשות החולד, שמשכנו הקבוע הוא מתחת לאדמה וכמעט אינו יוצא החוצה אלא מושך אותם מלמטה לתוך הקן שלו.

בני האדם לא ניחנו בציפורניים חזקות כמו החופרים שהזכרתי, אבל ברגע שהיו בידיהם החלשות כלי חפירה, אפילו רק אבן חדה או מקל, רבים מהמזונות התת-קרקעיים הפכו זמינים עבורם. איסוף פקעות מחייב אינטליגנציה גבוהה. צריך לזכור ולקשר בין הצמח לפקעות, ולעיתים (לרוב) האסיף נעשה טרם הפריחה. צריך לאסוף ידע משנה לשנה, וכנראה שצריך גם מיומנויות חברתיות כדי ללמוד ולהעביר את הידע הנרכש ולהפוך אותו להון חברתי.

ציינתי קודם בתסכול שקשה לזכור ולהגדיר את המינים של הגרניים, אולם את גרניון הפקעות קל יחסית לזהות בשל המבנה האופייני של העלים הגזורים. הפקעות נאכלות, והן גם אלה שהקנו לצמח את שמו.