בשלהי הקיץ תמיד קשה לבוטנאים. הלב נכסף לקצת פרחים ולעלים ירוקים וקשה למצוא. על כן נעניתי ברצון להזמנה לרכוב על סוסים בהרי ירושלים. חשבתי שצריך לצאת לטבע גם בימים לא שגרתיים - בימי גשם ובחמסינים - ואכן לא התאכזבתי. לא הרבה פריחה, אבל מתוך היובש בלטו צמחי הדבקון. החקלאים כבר אינם מעבדים בקפדנות את העצים, וקק"ל הרשתה להם להתפרע. ביובש של הקיץ בולט מאוד צבעם הירוק וצבעם של הפירות האדומים.

דבקון הזית הוא טפיל למחצה ממשפחת ההרנוגיים (Loranthaceae), ולמה טפיל למחצה? כיוון שהוא גדל על צמח אחר, מתחבר למערכת ההובלה שלו, יונק את מימיו ועוד חומרים, אבל בעצמו מייצר את הסוכרים שלו בתהליך הפוטוסינתזה. טפילים מושלמים כמו העלקת והכשות אינם מבצעים פוטוסינתזה, ועל כן העלים שלהם אינם ירוקים. אבל גם הוא לא מושלם, ולעיתים הוא תוקף את אותו עץ כמה פעמים (בענפים שונים), עד שהוא גורם למותו. וכשהעץ מת, גם ההרנוג מאבד את מקור פרנסתו ומתייבש.

המוצא של המשפחה הוא טרופי, וכנראה שציפורים הביאו אותו אלינו בדרכן מאפריקה לאירופה. ביערות הטרופיים הצפופים מרובים הצמחים האפיפיטיים, וכנראה שבמהלך האבולוציה הדבקון שכלל את עצמו ומצמח אפיפיטי שגדל על צמחים אחרים הפך להיות טפיל למחצה. השורשים שלו, שקודם רק חיבקו את הפונדקאי, חדרו פנימה מבלי לאבד את היכולת להטמיע. הדבקון טפיל על סדרה של צמחים, בראשם עצי זית ושקדים ומינים נוספים כמו עוזרר ואשחר. ראיות נוספות למוצא הטרופי של הצמח הן חוסר ההתאמה שלו למקצב החיים הים תיכוני ומקצב החיים של הפונדקאי שלו; הוא מקיים שני מחזורי פריחה בשנה, ולעיתים קרובות רואים אותו ירוק כשהפונדקאי עומד בשלכת.

בעולם יש כ-70 מינים של דבקונים, אבל רק אחד הגיע לאירופה ועל כן נקשרו אליו אגדות ואמונות. המפורסמת ביותר היא האמונה שהעומדים בליל ראש השנה (במקרה או שלא במקרה) מתחת לשיח של דבקון חייבים להתנשק. תחילתו של הסיפור לפחות במאה ה-12; מסופר שאימו של בלדר (אחד האלים במיתולוגיה הנורדית - Balder), כנקמה על מותו של בנה סירבה לתת לחורף להסתיים, וכדי לשכנע אותה להסיר את רוע החלטתה ולהביא את האביב, נאלץ אל אחר, אלדר (Elder) שמו, להחזיר אותו לחיים. המפגש השמח בין בלדר ואימו התרחש בנשיקה אוהבת מתחת לשיח הדבקון. מקורו של הסיפור בסקנדינביה, ועד היום מסרב החורף להשתחרר מתפקידו ולפנות את מקומו לאביב, והוא מתרצה כאשר זוג אוהבים (הקונוטציה השתנתה במעט) מתנשק מתחת לדבקון. על כן לא נקשה עליהם ונקיים את מצוות הנשיקה. מצאתי גם גלוית ברכה לראש השנה משנת 1900 של צייר בלתי ידוע מעוטרת בדבקון הזית.

פירות הדבקון משמשים גם כמשלשלים קלים, כמו רבים מהפירות שמועברים על ידי ציפורים, שאצה להם הדרך והם מבקשים להפיץ את עצמם במהירות לפני שהציפורים יספיקו לעוף רחוק מדיי. הזרע של הדבקון דביק מאוד, נדבק לכל דבר, וגם למקור של הציפור, וכשהיא מתגרדת בגזע עץ ומנסה להסירו היא מביאה אותו ליעד האולטימטיבי. כיוון שהדבקון מבשיל בעונת המסיק, משתמשים בעסיס מפירותיו כדי לשפר את שמן הזית ולהעניק לו צבע עמוק וניחוח. אבל מגדלי זיתים חרוצים לרוב לא ישאירו אותו בסביבת העצים שלהם, וניתן למצוא אותו גדל בר בעיקר על עצים שהם נחלת הכלל.

דבקון הזית הוא צמח שמחייב זהירות, כיוון שכל חלקי הצמח מכילים כמות מסוימת של רעל. הפירות אומנם טובים למאכל, אולם ההמלצה מסויגת. על מין אחר של דבקון (Viscum album) מצאתי עדויות שהפרי נאכל, אך לא מצאתי בספרות עדויות על אכילת פירותיו של דבקון הזית. ידוע שהם נאכלים על ידי ציפורים (שלהן רגישויות שונות לרעילות), וגם אני אכלתי אותם, אבל מומלץ להימנע בגלל החשש. מי שבכל זאת ירצה לעשות איתם פעילות יכול להכין מהם דבק. הסיפורים המיתולוגיים משכו אותי לאלכוהול, והתלבטתי אם לבשל קודם את הפירות למען הבטיחות אולם בחרתי לשמור על הגוון האדום.