דודא רפואי הוא לא צמח שכותבים עליו פרק. הוא צמח שכותבים עליו ספרים. וכבר נכתבו. צבעו של הפרח סגול, צבע נפוץ במשפחת הסולניים (Solanaceae), והפרי הוא ענבה עסיסית צהובה (צבע נפוץ לפירות). משפחת הסולניים מחייבת גם זהירות, כי סגולותיו המעוררות של הצמח יכולות להיות מסוכנות למי שרגיש.

הדודא הרפואי הוא צמח שהשאיר את רישומו ברבדים שונים של התרבות. הוא נזכר בסיפורי התורה, כאשר ראובן, בנה של לאה, ללא ספק אישה נמרצת ומעשית, מוצא דודאים בשדה. רחל ביקשה "הבי לי מדודאי בנך", ובין שתי האחיות נרקמת קנוניה - רחל מקבלת את הדודאים כסגולה לפריון, ולאה ליל אהבים עם יעקב בעלה ואהובה. בתוך שני פסוקים שתיהן הרו וילדו. הכול בזכות הדודאים. לא רק הן, גם שייקספיר הזכיר את הצמח, וגם אצל ג'יי קיי רולינג בספרי הארי פוטר מוזכרות אורחותיו של השורש.

וכי למה כל כך קשה היה למצוא דודאים לנשים שרגילות לרעות צאן? כי אומנם במשך החורף לדודא הרפואי שושנת עלים גדולה ובתוכה נזר של פרחים גדולים ומרשימים שבולט בשטח, אולם לקראת הקיץ, עת הבשלת הפירות, מתייבשים העלים והפירות ניזונים ממה שאגרו עבורם העלים. הפירות מבשילים בבדידותם, תחילה ירוקים ואחר כך צהובים, נסתרים בין העשבים הקמלים של סוף הקיץ.

מסכת שלמה של אמונות וסיפורים קשורה לשורש של הדודאים. זה מתחיל באמונה שהתרופה לרוב המחלות היא במשהו דומה. יש שורשים שצורתם גבר ויש שצורתם אישה, והאמונה שיש סכנה בעקירתם חזקה עד כדי כך, שאם זקוקים לשורש חופרים מסביב לו, אבל את העקירה הסופית מטילים על כלב. מעניין מה חוק צער בעלי חיים היה קובע אם היינו ממשיכים עם המנהג. בעקירת שורשים לא התנסיתי, כי אין בי את עוז הרוח לעקור מן השורש צמח יפה כל כך.

ספר הטבע היפה ביותר שקראתי מעודי הוא "ז'ן שן שורש החיים" שאותו כתב מיכאל פרישווין ושלונסקי תרגם (1942). ניסיתי פעם לחלוק את החוויה עם תלמידותיי בסמינר, אבל הן לא הבינו את השפה וזה לא הצליח. חפשו את הספר כיוון שיצא גם בהוצאה מאוחרת. ברקע של סיפור הנדודים והאהבה מתרחש שם גם מחזור החיים של הטבע, והתכונות של שורש החיים מכוונות לטוב.

במהלך השנים מצאתי את הפירות של הדודאים כמה פעמים והם מאוד שימחו אותי, שהרי כפי שפתחתי ואמרתי - לא קל למצוא אותם. הפירות טעימים למאכל כמות שהם, בתנאי שהם בשלים דיים. לדודאים בשלים גוון צהוב עמוק, נוטה לכתום. מכינים מהפירות ריבות וליקרים. אני הלכתי הפעם על ליקר. לאחר שמיציתי את הריח והצבע מהפרי סיננתי את האלכוהול והפרדתי בינו לפרי. את התסנין מהלתי בסירופ וקיבלתי ליקר נפלא, מעט עכור. לי זה לא הפריע, אולם מי שאוהב לשתות צלול יכול לתת לזה לשקוע או לסנן שוב. את הפירות שנותרו במסננת אכלנו בכל פה. הם גם מתאימים לסלט פירות, אבל לא שווה לריב בשביל זה עם הבנות והחתנים שהם קצרי רוח.