דלעת הנחש הסורית נמנית עם משפחת הדלועיים (Cucurbitaceae). המשפחה נתנה לנו כמה צמחי תרבות נפלאים, טעימים, מרווים, בעלי חיי מדף ארוכים, וענקיים: המלפפונים, הקישואים, הדלועים והאבטיחים, ויש גם כמה מינים רעילים. על כן, נציגי הבר של המשפחה הם בחזקת חשודים עד שתוכח חפותם. הפירות עסיסיים והזרעים חסרי רקמת מזון (endosperm), וזה לא מפני שהדלועים אינם נדיבים לצאצאיהם אלא משום שחומרי התשמורת נמצאים בפסיגים ועל כן הנבטים של המשפחה גדולים יחסית ובעלי מראה אופייני.

סימן מיוחד אחר של המשפחה הוא החד-מיניות של הפרחים. הפרחים הזכריים והפרחים הנקביים הם נפרדים, אם כי לעיתים שניהם גדלים על אותו פרט (חד-מיני, חד-ביתי). העובדה שהפרחים נפרדים היא אחת מאלו שאפשרה את הברירה הטבעית המשוכללת של זני החקלאות של הדלועיים. הגידול של הדלועיים נפוץ עוד מימי התנ"ך, ועל כן יש בעברית שם מיוחד לשדה שגדלים בו דלועיים: מקשה. כך בישעיהו א, ח: "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה", רמז להשגחה היתרה שזקוקות לה מקשות האבטיחים בלילות הקיץ.

מינים רבים של משפחת הדלועיים הם מטפסים או זוחלים, ועל כן הם מכילים קנוקנות שהן למעשה גלגול של עלה הצומח ממפרקי הגבעול. התפתחות של קנוקנות היא דוגמה מצוינת לקונברגנציה, כאשר במשפחות שונות התפתחו קנוקנות בעלות אותו תפקוד, מחלקי צמח שונים, ולעיתים אלו הגבעולים ולפעמים העלים או העלעלים.

דלעת הנחש קיבלה את שמה ככל הנראה מהתכונה שלה לזחול. הצמח, שהוא רב-שנתי, מחדש בכל שנה את החלק העל-אדמתי שלו. הוא זוחל על האדמה, עד שהוא מגיע למשהו לטפס עליו ומתחיל לעלות. שלא כמו מינים מטפסים אחרים, הוא פורח גם כאשר הוא זוחל וגם כאשר הוא נמצא בצל, בדרכו להגשמת החלום הנצחי של כל צמח מטפס: להגיע לאור, לפלרטט עם המאביקים ולאפשר לזרעים את מרב התפוצה למרחוק.

הפרי הוא ענבה קטנה בצבע אדום-כתום – הצבע החביב ביותר על הציפורים שמפיצות את הזרעים, כמובן בתנאי שהם נמצאים בסביבה שנוח לגשת אליה. אל תתקרבו לפירות. לא ידוע לי אם הם כשירים או רעילים, ולא כל מה שהציפורים אוכלות מתאים למאכל אדם. וחוץ מזה, לעיתים קרובות הפירות מכילים חומרים שמזרזים את פעולת המעיים כדי להקדים את פיזור הזרעים. כך וכך, הציפורים מפרישות את הלשלשת שלהן בהקדם כדי שלא תכביד על מעופן, אבל אנחנו, למה לנו?

לא את הפירות אלא את התימורות של דלעת הנחש אוכלים. בכמה מקומות מופיעה אזהרת רעילות, כנראה ליתר ביטחון, כיוון שחלק מבני הסוג רעילים. כל אחד יחליט בעצמו מה מידת הסיכון שהוא לוקח, בהתאם לרעב ובהתאם לאומץ. חלקו העליון של הגבעול הצעיר נאכל, כך שמעתי מבני הארץ (ידיד דרוזי שאכל אותו בנעוריו). לאודון (John C. Loudon, 1855), בוטנאי סקוטי, מדווח על כך גם הוא, אם כי על מינים אחרים ששייכים לסוג (B. alba & B. dioica). שמתי נפשי בכפי וטעמתי, והנה אני כאן. אז אפשר ללקט ולאכול בשטח, ואם כבר לוקחים הביתה אני ממליצה על הקפצה כדי לשמור על המראה הנאה של הקנוקנות.