דרדר החרחבינה הוא באמת צמח יפהפה. אני אומנם חוששת לאובדן האמינות שלי בסבך הקוצים הוורודים שאני מחמיאה להם, אבל הקרקפות שלו גדולות ועזות צבעים. אולי קיטש, אולי בוטה, אבל יפה. דרדר החרחבינה משמש כצמח נוי, למרות הקוצניות שגם היא, בטעם, לא יותר מדיי אגרסיבית. ולמה זכה דרדר החרחבינה בשמו? אולי מפני שהוא מזכיר מין נוסף ממשפחת המורכבים, גם הוא קוצני, החרחבינה, ואולי מפני שהוא גדל במקומות יבשים. הוא נמצא בנגב וגם בסיני ובמצרים. לעיתים קרובות כשאנחנו מזינים מינים מדבריים, המותאמים ליובש ולאזורים שחונים, הם פורחים ומתרבים שם בחדווה.

ואם בחלק מהמינים של משפחת המורכבים הפרחים הולכים לאיבוד והם קטנים וחסרי משמעות בתוך הקרקפת, אצל הדרדרים הם מצליחים לשמור על אישיותם. הפרחים הפנימיים של הקרקפת של הדרדר הם דו-מיניים, מכילים גם אבקה וגם ביציות, וכל אחד מהם זקוק להאבקה.

כדי להימנע מהאבקה עצמית, מועד ההבשלה של החלק הנקבי ושל החלק הזכרי של הפרח שונה. האבקנים מבשילים ראשונים, קופצים קדימה כדרכם של זכרים, והצלקות באות אחריהם. החרקים שנתקלים באבקן מנענעים אותו וגורמים לצלקת לעלות כלפי מעלה ולשחרר את האבקה. אם האבקה מתמהמהת, אפשר לעורר אותה בעזרת ענף זעיר. תמיד מרגש לראות את התמימות של הטבע מתעוררת.

אני מניחה שאפשר לאכול את העלים הצעירים, אם כי לא מצאתי עדויות. כן מצאתי עדויות לשימוש בפרחים. בספרד שולקים אותם בתוך היין. זה מזכיר לי את השימוש בעקרבים במזרח התיכון, כשיום אחד קיבלתי בקבוק ליקר שבתוכו עקרב ששלף צבתות. זמן רב שמרתי את הבקבוק, אם משום היופי והעניין ואם משום שחששתי לשתות. מנקה חרוצה פתרה לי את הדילמה. הספרדים נוהגים לשלב את הפרחים ביין, ואני מזדהה עם כוס יין לבן על שפת הים בברצלונה. גם כאן יפה הזהירות משברי הקוצים...