היפוכריס קירח הוא מורכב צהוב שנראה כמו מינים רבים אחרים. מין נוסף של היפוכריס, היפוכריס נדיר (Hypochoeris glabra), הוא נדיר יותר, אך גם הוא גדל אצלנו. טעמו עדין יותר, כך אומרים, אבל לא טעמתי. שני המינים שייכים למשפחת המורכבים (Compositae), לקבוצת הצהובים בעלי הפרחים הלשוניים שמאוד מאוד קשה להגדיר. וכשאנחנו עוברים על ידם בשדה, אנחנו חושבים שזה אזנב או מרור ולא תמיד מבחינים שמדובר בסוג אחר.

היפוכריס נדיר מאחר בפריחה, לקראת סוף האביב, והגוון הצהוב של הפרח שלו נוטה לאדום, בעיקר לקראת סוף הפריחה. זהו מין בעל תפוצה ים תיכונית שגדל באזורים סלעיים על קרקעות אדומות. שני המינים נבדלים בשיכים שעל חפי המעטפת. חפי המעטפת של היפוכריס קירח חלקים, אפילו נראים מכוסי שעווה, ואלו של היפוכריס נדיר מכוסים שיכים. עם מעט מוטיבציה ניתן להפריד בין המינים.

כדי לאסוף את העלים כדאי לדעת היכן הצמח גדל, ולשמור אותו משנה לשנה. מי שגדל באזור הצמיחה יודע לחכות לצמח, שלמרות היותו חד-שנתי הוא חוזר ונובט באותו מקום משנה לשנה. בימים ההם, כשאנשים אכלו מהשדות כי היו רעבים ולא מפני שהם חשבו שזו חוויה מרתקת, היה הרבה כבוד לזקנות שידעו מתי ואיפה גדלים צמחים שאפשר לאכול אותם. ולמרות הכבוד שאולי הייתי זוכה לו בזכות הידע שלי בבוטניקה, אני לא מצטערת שיש מספיק אוכל במקרר גם מבלי ללקט. הוא גדל בשרון ובעמק עכו, אבל גם במקומות אחרים בארץ, ואפילו בחרמון ניתן למצוא פרטים של היפוכריס קירח.

לא ידוע לי על מסורת לאכול היפוכריס במזרח התיכון, אך ידוע לי על אכילה של מינים דומים. ומי יכול להבדיל כשהם בצלחת? יש עדויות מקצהו השני של הים התיכון, מספרד, שם הצמח נאכל, בעיקר עלים צעירים נאכלים טריים או מבושלים. יש מרירות מסוימת, ואני טעמתי ולא אהבתי. זהו מאכל חירום למקרים שבהם אין משהו טוב יותר או לאוהבי מרירות.