הרנוג הוא הסוג שעל שמו נקראת המשפחה, משפחת ההרנוגיים (Loranthaceae). זו משפחה עתירת סוגים ובה כ-1,000 מינים, רובם טפילים. ואם לא כל ההרנוגיים טפילים, הרי שכל ההרנוגים טפילים. ואם נדייק - הם טפילים למחצה, שכן יש להם עלים ירוקים ומשום כך הם מטמיעים ומייצרים סוכרים לצריכה שוטפת אבל אינם גדלים על הקרקע אלא על ענפים של עצים, ושואבים מהם מים יקרים ומינרלים. לרוב כל מין מתמחה בעץ מסוים וכך מקבל את שמו. כך הרנוג השיטים שנטפל, איך לא, לעצי שיטה, אף שבצפון הארץ יש פרטים שנטפלים גם לשיזף מצוי. מחזה קורע לב הוא לראות את עצי השיטה בסוף הקיץ יבשים ומשירים את עליהם, וההרנוג שעליהם מפתח עלים ירוקים כהים, פרחים ופירות עסיסיים כאילו אנחנו בלב הג'ונגל הטרופי. ומי שמגדל במדבר עלים בשרניים וירוקים אכן צפוי להיאכל, אבל נראה שגם לכך יש פתרון להרנוג. במחקרים שנערכו בשנים האחרונות בודדו הרבה חומרים בקטריאליים מהעלים של הרנוג השיטים, הצמח יודע לשמור על עצמו. אולי יאספו אותו כדי להפיק ממנו תרופות, אולם כיוון שקשה לגדל אותו בחקלאות הסיכויים קלושים.

להרנוגים פרחים מרשימים ופירות עסיסיים, אלו ואלו אדומים. הפצה נעשית בעיקר על ידי ציפורים, ומכאן הצבעים האדומים של הפרחים והפירות של הרנוג השיטים, ובמקומות אחרים, מינים אחים מופצים על ידי קופים, סנאים, קיפודים, אופוסומים ואפילו דגים. להרנוג השיטים שגדל על עצי שיטה בערבה היה תפקיד חשוב בתפוצה של הצופיות בישראל. לפני שהגינות התמלאו צמחי נוי גדולי פרחים אפשר היה למצוא את הציפור רק באזור ים המלח. יש סיפור מרגש של ישראל אהרוני בספרו "זיכרונות זואולוג עברי" על הרפתקאות הציד. באותם ימים עסקו חובבי הטבע בציד בעלי חיים נדירים לטובת המוזיאונים והחוקרים שנשארו באירופה.

לא תמיד פירות שנאכלים על ידי ציפורים מתאימים למאכל אדם. לעיתים הם גורמים לנו לשלשול או שהם חריפים מאוד. מצאתי עדויות לאכילה של פירות של הרנוג אבל לא של המין שלנו. לא עמדתי בפיתוי של הפירות האדומים (היה קצת קשה לטפס ולאסוף אותם), ומהפירות שהתאפקתי לא לאכול הכנתי ליקר.