תמיד צריך להיזהר בזיהוי של צמחי מאכל, להיות בטוחים שלא מדובר בצמח רעיל או כזה שגורם לנזק או סתם לא טעים. עם זאת, יש משפחות שאנחנו יכולים להרגיש בטוחים גם אם לא הגדרנו את המין המדויק, כך עם המינים של משפחת המצליבים או הגרניים. לעומת זאת יש אחרות, כמו משפחת הסוככיים שעימה נמנה ההרקלאון, שמחייבות זהירות רבה, כי הרי חלק מבני המשפחה רעילים. כדי להקשות יותר, המשפחה אינה קלה להגדרה. יש דמיון רב במבנה התפרחות, ולעיתים קרובות צריך להיעזר בפרי שעדיין לא הבשיל.

הרקלאון נמוך הוא צמח גדול, מהסוככיים המרשימים. הוא גדל בחרמון ועולה משם לאסיה ולאירופה. החרמון הוא גבול התפוצה הדרומי שלו, ולמעשה רק במקום אחד בארץ ניתן למצוא אותו. על כן לא התפתחו כאן תרבויות שניזונות עליו אלא צפונה יותר, שם שורשים וגבעולים צעירים של הרקלאון נמוך נאכלים. בסוג הרבה מינים, והמין הגדל כאן ובטורקיה הוא אנדמי לאזור ואינו נפוץ, מאלו שבוטנאים אדוקים עולים להר כדי למצוא. לעומת זאת, יש מינים אמריקאיים ואסייתיים, שרובם נאכלים ומשמשים למרפא עממי.

גבול התפוצה של מינים הוא מעניין מבחינה בוטנית. כאן אפשר להתלבט בשאלה מה מגביל אותו מלהמשיך ולהרחיב את התפוצה, ואפשר לקבל מידע על התנאים הנדרשים לבית הגידול שלו. לפעמים המגבלות הן פיזיולוגיות - גובה, לחות, מספר ימי שמש בשנה, ולפעמים התשובה היא במקום אחר - תחרות עם מין קרוב: סימביונט בקרקע והרביבורים רעבים. בגבול התפוצה יש לעיתים תנאים קיצוניים, והאוכלוסייה המקומית עמידה יותר או לפחות שונה במקצת מזו שבמרכז אריאל התפוצה של המין, ועל כן גם מבחינה גנטית יש ערך לאוכלוסיות הקצה. בהיות הבוטנאים אנשים שאוהבים נדירות, הרי שהם זוכים לתשומת לב מחקרית מכל כיוון.

שני מינים קרובים של הרקלאון - Heracleum sphondylium ו-Heracleum wallichii, נחשבים לאפרודיזיים, מעוררי אהבה. ייתכן שגם המין שלנו הוא בעל סגולות. יש אנשים שיראו בזה תמריץ נוסף לאכול אותם. שורשים וגבעולים צעירים נאכלים כעשב קדירה. כדאי לארוב להם וללכוד אותם עם ההצצה מהקרקע, כשהם עדיין קצת בהירים. אפשר לאכול אותם כחטיף, כמו שהם, אבל ההמלצה היא לאכול אותם מבושלים, למשל במרק, ואפשר גם להכין מהם מרקחת מתוקה דמוית ריבה.