הוורדים העתיקים ביותר המתועדים בציור הם משנת 1900 לפני הספירה, בפרסקו מארמונו של המלך מינוס (Minos) בכרתים, שם מתואר ורד שלו חמישה עלי כותרת, כנראה ורד הכלב או מין קרוב. הרומאים גידלו ורדים והאמינו בתכונות האפרודיזיות שלהם, הצלבנים הביאו לאירופה זנים חדשים, ונפוליאון פינק את ג'וזפין בוורדים. גינת הוורדים שלה בפריז היא שם דבר עד היום, והיא מיועדת לא רק לגברים מיוסרי מצפון.

משפחת הוורדיים (Rosaceae), שנקראת על שמו של הסוג ורד, היא משפחה שרוב המינים בה הם עצים ושיחים, אבל יש גם עשבים, למשל תות שדה, ואף כמה מינים של עצים בחורש הים תיכוני: עוזרר ואגס וגם הסירה הקוצנית, מלכת הבתה, נמנים עם משפחת הוורדיים. המשפחה הזאת תרמה הרבה מינים לאנושות, הרבה פירות מתוקים והרבה פרחים יפים. ולכמה משפחות של אנשים, שלום בית.

בסוג ורד כ-100 מינים הגדלים בר, ואילו מספרם של המינים התרבותיים הוא לפחות פי עשרה. לא ידוע מוצאם של כל המינים התרבותיים, אולם כנראה שמוצאם ממינים אירופיים ולא ים תיכוניים. לוורד הבר חמישה עלי כותרת, ואילו המינים התרבותיים ברובם עברו הכפלה (פוליפלואידיות) של מספר עלי הכותרת אפילו כמה פעמים.

הפרי של הוורד הוא למעשה פרי מדומה, כמוהו גם תפוח העץ והאגס והאחרים, שכן הוא מתפתח לא רק מהשחלה אלא גם מהמצעית שעליה יושב הפרח. המצעית מכילה גם את חלקם התחתון של עלי העטיף (שחלה תחתית, מה שקוראים הבוטנאים). בארץ גדלים בר מינים חובבי לחות כמו הוורד הצידוני (Rosa phoenicia) לבן הפרחים שמלווה גדות נחלים בצפון הארץ, וורד הכלב (Rosa canina) שהפרחים שלו יותר ורודים. במרומי החרמון גדל גם ורד דביק (Rosa pulverulenta).

ורד הכלב הוא מין נפוץ באירופה. הפרחים, הפירות והזרעים נאכלים. הוא מתאים להכנת ריבות וסירופים. עלי הכותרת משמשים להכנת מי ורדים או ריבה או סירופים ריחניים במיוחד. גם בפירות הוורדים לאחר הפריחה – טריים או מיובשים - ניתן להשתמש לחליטת תה; טעמם חמצמץ ועשיר. ציפת הפרי דקה מאוד בהשוואה לתפוחי העץ שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות, אבל טעימה. ביקום מקביל היינו אוכלים זאת כחטיף. אני מציעה מתכון לסירופ, תרכיז מתוק בניחוח ורדים שממנו אפשר להכין קנקני משקה מרווה. ואף על פי שחשבתי שמיני הבר אינם ריחניים כמו המינים התרבותיים, הרי שמרגע שאספתי את עלי הכותרת ועד שהגעתי למטבח התמלאה השקית שלי ניחוח.