כמה מינים של זהבית גדלים במזרח התיכון. צבעם של הפרחים צהוב מבריק. צהוב הוא צבע נפוץ מאוד בפריחה של המזרח התיכון (מצליבים, מורכבים), אבל לא בזו של משפחת השושניים (Liliaceae), שעימה נמנית הזהבית. בני המשפחה כאן הם לרוב ורודים, לבנים וסגולים, ולא צהובים. האם זו עדות לכך שפרחי הזהבית מחפשים מאביקים נוספים? במקומות רבים הזהבית היא הצמח הקטן ביותר מבין משפחת השושניים, שרוב הפרטים שלה הולכים בגדול. דווקא הקטנות היא שאפשרה לה לנדוד בכל העולם ולהיות אחד הסוגים הנפוצים ביותר של השושניים. השם העממי שלה - הכוכב הצהוב של בית לחם (Yellow Star Of Bethlehem), מרמז על הקרבה המשפחתית לנץ החלב.

המסתורין סביב הזהביות לא מסתיים בצבען הלא שגרתי. הפריחה בצמחי הזהבית השונים דומה מאוד, וכדי להגדיר אותם בביטחון יש לבדוק את הזרעים, ולרוב אף לעקור את הצמח ולצפות בצורת הבצל והשורשים שלעיתים הם מעובים ולעיתים הם גדלים על הבצל. לפעמים רואים סדרה של בצלצולים בכל צמח, ולפעמים מופנים המגדירים לצורת הקליפות העוטפות את הבצל. למרות הקושי להגדיר את המינים (ובעולם כולו יש כמה מאות), קל מאוד לזהות את הסוג בזכות הפרחים הצהובים המאפיינים. ואם כבר עקרנו אפשר לשתול בחזרה או לטעום... הזהבית היא צמח רב-שנתי, ומדי שנה היא מפתחת בצל חדש, וכך היא מפרנסת את עצמה משנה לשנה לאורך שנים רבות. בשנים קשות היא אוגרת פחות חומרים בבצל ותמעיט בפריחה, ואילו שנים טובות יגרמו לה להרבות בפרחים.

השם הלטיני מוקדש לבוטנאי בריטי Sir Thomas Gage, שהלך לעולמו בשנת 1820. הוא היה ממשפחה מכובדת עם הרבה לוחמים, אבל התקשיתי למצוא עדויות על עבודתו המדעית. הוא העביר זני שזיפים מצרפת לאנגליה, אבל הפתקים אבדו. נראה שתרם גם לחקר של הזהביות.

הבצלים של הזהבית הם קטנים יחסית ולא יגדלו גם בשנה הבאה, כיוון שהם חד-שנתיים. עם זאת, קל יחסית לאסוף אותם. אצל רוב מיני הצמחים בעלי הבצל הבצלים טמונים עמוק באדמה, ולעיתים קרובות בין הסלעים, אולי כתוצאה מהמיון הטבעי שבו עקרו חזירי בר או דרבנים או בני אדם את הבצלים הזמינים. יש כמה עדויות על אכילה של בצלי זהבית, וברוב המקרים היא מתוארת כ"אוכל של נשים", שבוחרים בו רק כשאין משהו טוב יותר לאכול. על כן בחרתי במתכון פשוט, מאלו שבהם לוקחים מעט ועושים ממנו הרבה אוכל - חביתה.