הזלזלת משתייכת למשפחת הנוריתיים, שידועה במגוון הצורות של המינים המשתייכים אליה. מספרם של עלי העטיף אינו קבוע, לעיתים העטיף פשוט ולעיתים כפול, ויש מגוון של צורות בעלי השחלה. גם בסידור של העלים הירוקים יש שונות, וייחודן של הזלזלות הוא בסידור העלים בזוגות.

כמו מינים מטפסים רבים, הזלזלת פורחת רק כאשר היא מגיעה לאור. את שאר הזמן היא משקיעה בגדילה ובטיפוס איטי על צמחים אחרים. ואם ברוב עונות השנה היא חבויה בצל הצמחים האחרים, הרי שבעת הפריחה מתחוור לנו שהיא נפוצה הרבה יותר משחשבנו. מינים רבים של מאביקים באים מרחוק לפרחים הגדולים שלה, ביום ובליל.

שני מינים של זלזלת גדלים בר בחורשים של ישראל: זלזלת הקנוקנות (Clematis cirrhosa) וזלזלת מנוצה (Clematis flammula), שגם היא כמו זלזלת הקנוקנות מרהיבה בפריחתה, והיא מאחרת בפריחה לקראת סוף האביב וראשית הקיץ. הפרחים לבנים וגדולים, ולא פחות מהם מרהיבים הזרעים המעוטרים בציצית דמוית נוצה, ומכאן שמם. זלזלת קנוקנות היא המין הנפוץ יותר מבין השניים, והיא נפוצה מאוד. בעונת הפריחה נראים עצי חורש רבים מעוטרים בפרחים הלבנים שלה. היא מקדימה בפריחה בראשית החורף. באירופה יש זנים רבים של זלזלת שמגדלים אותם לנוי, ויש אפילו אגודת חובבי הזלזלת, שם נפגשים אלו שלא מזלזלים בצמח ומחליפים זרעים וחוויות.

בנושא הזלזלת נכנסתי לאמביציה רצינית. היו לי תמונות יפות והצמח יפה ומרשים, והיה חבל שלא לכלול אותו בספר. יגעת ומצאת תאמין. מצאתי עדויות על 13 מינים (13 של זלזלת) שנאכלים, אם כי בהסתייגות, שכן יש חשש לרעילות, ועל כן כדאי לבשל את הצמח לפני שאוכלים אותו. בספרות מצאתי עדויות על אכילה של מין אחר של זלזלת, שנאכל באירופה - Clematis vitalba. גם המין הפחות נפוץ אצלנו, זלזלת מנוצה, משמש להכנת חביתות וממולאים.

באירופה אוכלים את הגבעולים הצעירים בלבד (תימורות). מבשלים במים, ואז משתמשים בהם. מצאתי גם המלצות לטיגון, מאיטליה ומספרד, שם מייחסים לזלזלת גם תכונות רפואיות של ניקוי הדם. באלבניה מבשלים תחילה ואחר כך מטגנים עם קותלי חזיר. ומי שאין לו, מסתפק בביצה מקושקשת. בסין נאכלים גם העלים וגם הפרחים, ואחד המינים אף משמש כצמח לתה.

בהוראות ההכנה של כל מיני הזלזלת שמצאתי, ההמלצה היא לאסוף ענפים צעירים ולבשל אותם. על כן נראה לי סיכון סביר לבשל ולנסות גם את הגבעולים של המין הנפוץ ביותר אצלנו, זלזלת הקנוקנות. אני הייתי הראשונה שטעמה. ייתכן שמספיק לטגן אותה, אבל בחרתי להקטין את הסיכון: לבשל קודם ואחר כך לטגן. כבר אחרי הבישול טעמתי את העלים, והופתעתי לטובה - טעמם מתקתק מעט, והפריכות של העלה (וגם צורתו) נשמרה למרות הבישול.