על פי המיון הקלאסי הזמזומית המצויה היא בת למשפחת השושניים (Liliaceae), אך יש הצעה להעביר אותה ולמיין אותה כבת למשפחת האספרגיים (Asparagaceae) או משפחת היקינתוניים, שהיא כיום בת משפחה של האספרגיים... אני מחכה להכרעה בנושא לפני שאעביר לשם את הסוג זמזומית, על כל המינים המרובים שלו (כ-50 במספר).

זמזומית מצויה היא מין נפוץ למדיי בישראל ובארצות השכנות סוריה ולבנון, והיא אף מגיעה לטורקיה ולאירן. אם לא הרגישות הסביבתית שלנו לצמחי בצל ופקעת, הייתי אומרת שאפשר לאכול אותה ללא חשש. הזמזומית גדלה בעיקר בשטחים פתוחים, בשולי החורש ובבתות הספר. גם היא כמו מינים נוספים מהמזרח התיכון תוארה למדע לראשונה על ידי הבוטנאי השווייצרי בואסיה (Pierre Edmond Boissier). כתריסר מינים גדלים בר בישראל, והזמזומית המצויה היא הנפוצה מכולם.

הצבעוניות של הזמזומית המצויה אפרפרה משהו. הצבע המרכזי הוא לבן דהוי. בקצה הגביע יש נגיעות של ירקרק, ולפעמים מוצאים בו גם מעט סגול. הצוף חבוי עמוק, ועל כן רק דבורים ארוכות חדק יכולות ליהנות ממנו ולהאביק. תפוצתו הרבה של הצמח גרמה לכמה צמחים להתקנא בו. על פי עבודתו של פרופ' אמוץ דפני מאוניברסיטת חיפה, כמה מינים של סחלבים חסרי צוף מחקים את הזמזומית, ועל פי תצפיותיו אותם מינים של מאביקים מבקרים אותם ומתאכזבים. כי אם כבר להתחפש לצמח אחר, אז כדאי להידמות לכזה שהוא גם עשיר וגם נפוץ, כדי שעד הביקור הבא המאביקים ישכחו.

ניסיתי ובדקתי בצלצול אחד שהתבשל לו בקנקן של מים במשך כ-20 דקות. הוא היה טעים להפליא, רך ונימוח, הרבה יותר טעים מבצלי הנרקיס ואפילו מבצליו של השום בצל הגינה. חיפשתי עדויות על אכילה של הזמזומית ממקומות אחרים בעולם, אך ללא הצלחה. על מינים שעיקר תפוצתם במזרח התיכון, גם אם נאכלו, לא תמיד כתבו ספר. כיוון שבדקתי ומצאתי עדויות על כמה בני משפחה שנאכלים, החלטתי שהסיכון אינו מוגזם וכללתי אותה כאן. כהמלצה גורפת - אם אוכלים את בצלי הצמחים הנאספים בבר, מומלץ לבשל. מיום שגילינו את האש הוספנו כמה וכמה מיני מאכלים לתפריט שלנו.