זנב העקרב, ואל תטעו בינו ובין עוקץ העקרב (Heliotropium), שבעברית השמות שלהם דומים, הוא בן משפחת הפרפרניים (Papilionaceae). אם בכל זאת אתם מתבלבלים בין עוקץ העקרב לזנב העקרב, הגיע הזמן שנעשה סדר אחת ולתמיד. לעוקץ העקרב תפרחת מתעגלת שצורתה מזכירה את זנב העקרב. הפרחים לרוב לבנים והעלים כסופים. לעיתים הפרחים נוטים לצהוב. הוא לא תמיד דוקר, אבל הוא משתייך למשפחת הזיפניים. רך יותר הוא זנב העקרב, למעט הפרי הקוצני שהוא תרמיל גלול שמזכיר כמובן בצורתו את זנבו של העקרב, במיוחד כשהוא צעיר, ומכאן השם. שם המין נגזר מהשיכים, הזיפים הקוצניים המעוגלים שעל הפרי, ונראה שתפקידם הוא להיאחז בצמר של בעלי החיים ולנדוד איתם למקומות נוספים. עם ההבשלה הפרי של זנב העקרב אינו נפתח אלא מתפרק, וכל זרע נפרד מהזרעים האחרים ומופץ בנפרד כשהוא לוקח איתו חלק מהתרמיל.

בארץ גדל מין יחיד של זנב העקרב, אם כי יש הטוענים שישנם שני זנים שנבדלים בצורת הסלסול של הפרי. זן אחד מתעגל כמו זנב עקרב, ואחד מתעגל לגוש מדובלל. זהו צמח חד-שנתי, נפוץ למדיי, צהוב פרחים ובעל עלים רכים ועגולים, תמימים, מעוררי תיאבון.

בשל התפוצה הרחבה של המין, ומכיוון שבפולקלור המקומי של הערבים הוא משמש למאכל ולמרפא, יש נטייה להניח שמדובר במין מקומי. יש סברות שזה העקרבנין הנזכר במשנה. הצמח עקרבנין שמופיע במשנה נמנה בין ירקות השדה: "והעקרבנין והחלבצין והבוכריא" (שביעית ז, ב), ועליו אומר הרמב"ם: "עשב שגרגירי זרעיו עקומים הם כעוקץ העקרב". ברפואה העממית הוא נמנה עם הצמחים המרפאים "דומה בדומה", כלומר – משרה המופק מהפירות דמויי זנב העקרב מרפא את מי שנעקץ מעקרב. תרופה זו, כמו תרופות עממיות רבות, לא הוכחה כבדוקה.

ערביי ארץ ישראל משתמשים בצמח זה כירק שדה למאכל. בעונת צמיחתו הוא נאכל כולו – על עליו, גבעוליו ושורשיו – טרי או מבושל. אפשר לזרוק לקדירה, ואת התימורות, קצות הענפים הצעירים, אפשר ללעוס בשדה או להעשיר בהן את הסלט. אפשרות נוספת היא לחלוט את העלים במים רותחים ולהכניס אותם לקציצות, למרק ולתבשילים שונים, בדומה לתרד ולשאר העלים הירוקים.