עם הפרדתו של חבלבלן המשוכות מהסוג חבלבל (Convolvulus) שודרג גם שמו העברי לחבלבלן. ההפרדה נעשתה על סמך המבנה השונה של הצלקת. אצל החבלבלן שתי הצלקות מופרדות מעמוד העלי באופן ברור, ואצל החבלבל הצלקת נראות כהמשך של עמוד העלי, בעובי ובמרקם. שם המשפחה נשאר ללא שינוי, משפחת החבלבליים (Convolvulaceae). המשפחה קרובה למשפחת הסולניים, ועל כן מעטים בה הצמחים המותרים למאכל. לחבלבלים פרחים גדולים ויפים, והם אינם נרתעים מלפרוח גם בקיץ. אולי מפני שהפריחה הדקיקה שלהם אינה מאריכה ימים לא זכו לכבוד המגיע להם כצמחי נוי.

החבלבליים הם צמחים מטפסים המוצאים את דרכם לאור בסבך הקנים או הקוצים או עצי החורש. הם אינם נעזרים בקנוקנות, אלא הגבעול כולו מתפקד כקנוקנת ומסתלסל סביב כל גבעול וכל צמח שגדל על ידו. הפיגמנטים שבתאים שלו יודעים לזהות עצמים בסביבתם ולהיכרך עליהם משל היו חבלים, ומכאן שמם של המשפחה ושל הסוגים חבלבל וחבלבלן.

למשפחת החבלבלים אין חשיבות רבה כצמחי מאכל, למעט מין אחד, לפופית נאכלת (Ipomoea batatas) או בשם המטבח שלה - בטטה. אצלה נאכל הגבעול המעובה שהוא כתום ומתוק, ויש גם זנים לבנים. יש עדויות לכך שזרעי הסוג חבלבל נאכלים במקומות נידחים, אבל לא מצאתי עדויות על אכילת המין. למעט הבטטה, חבלבלן המשוכות הוא כמעט המין היחיד שנאכל, בעיקר הגבעולים התת-קרקעיים הנראים כשורשים, בדומה לפקעות של הבטטה. על חבלבל השדה (Convolvulus arvensis) מצאתי עדות (פילדלפיה, 1876) לכך ששימש להכנת ליקר שנקרא נו-יו (noyeau).

מלבד על פי צורתה של הצלקת, אפשר לזהות את החבלבלן על פי העלים דמויי החץ שאורכם לפחות פי שלושה מרוחבם, והפרחים הגדולים והלבנים שקוטרם מגיע עד לכחמישה ס"מ. חבלבלן המשוכות מקיים את הכלל שכבר רמזתי עליו לא אחת, כל הרעב לכו למים. הוא מין של גדות נחלים, ועל כן הוא מרשה לעצמו לפרוח בעונת הקיץ.

צמחי הבר מייצרים מהסוכרים שלהם עמילן. בעלי החיים היבשתיים למדו לאהוב עמילנים. הצמחים מנסים להסתיר את המאגרים שלהם מתחת לפני הקרקע ולשחרר אותם בעונת הרבייה, לייצור הפרחים והצוף ולהבשלת הפרחים. על כן מקורות המזון העשירים באנרגיה והטעימים ביותר אצל רוב הצמחים הם השורשים והפירות. לעיתים קרובות השורשים נסתרים מאיתנו, שהרי אנחנו חובבי הטבע השבעים לא עוקרים צמחים כדי לאכול מהם. את זה עושים דרבנים וחזירי בר שהופכים את האדמה ללא רחם, ובעבר להקות של נשים לקטניות חפרו וחפרו.

מלבד מקורות הסוכר והעמילן, לעיתים קרובות טעימים לנו העלים הצעירים, טרם ההתקשות של הרקמות שמטרתה להפוך אותם לטעימים פחות. בחבלבלן נאכלים הנצרים, הגבעולים והעלים הצעירים, שטובים לסלט ולבישול, וכן ה"שורשים", גבעולים תת-קרקעיים מעובים שאוגרים עמילן. ניסיתי לחפור, אולם אחרי 25 ס"מ התייאשתי. אדמת הקיץ קשה לי, אולי אני לא מספיק רעבה ואולי זרועותיי לא חסונות דיין, על כן הסתפקתי במרק, חושבת בליבי שכמה פקעות היו בוודאי משפרות את הטעם ומשביעות יותר.