החוחן נמנה עם הקוצים היפהפיים של משפחת המורכבים (Compositae). הפרטים הם דו-שנתיים או רב-שנתיים. בסוף עונת הקיץ מתייבש חלקם העליון. העלים קוצניים, ובלשון המגדיר "סורחים", כלומר אין להם התחלה וסוף ברורים אלא הם נמרחים, נמשכים על הגבעול ויוצרים לאורכו כנפיים קוצניות. מבנה דומה של כנפיים אנחנו מכירים בגבעולים של החוח. אלו של החוחן עדינות יותר, ומכאן גם העידון בשם.

ואם כבר אנחנו עוסקים בשם, מה מקורו? מקורו במילה חוח. חח הוא הקרס של החכה, וצורתם המאונקלת של הקוצים מזכירה אותו. אף על פי שבזמני לא למדו מילים נדירות לבחינה הפסיכומטרית, נתקלתי במילה הזאת בקורס שבו למדתי להדפיס במכונת כתיבה בצורה עיוורת. האות ח הייתה הראשונה שלמדנו, והמילה הראשונה שלמדנו הייתה חח. עד היום על המקלדת של המחשב יש סמן קטן על האות ח, שממנה מתחילים לחפש את שאר האותיות.

שמונה מיני חוחן מפארים את ראשית הקיץ בארץ ישראל, ארבעה נדירים ואילו האחרים מצויים. בעונה המתאימה אי אפשר להיות בחוץ ולא להבחין בחוחן הקנרס (Onopordum cynarocephalum), בחוחן קרדני (Onopordum carduiforma), בחוחן אלכסנדרוני (Onopordum alexandrinum), בחוחן בלאנש (Onopordum blancheanum) ובחוחן ארץ ישראלי (Onopordum palaestinum). חיפושיות בהמוניהן עטות על הפרחים באורגיות ממושכות רצופות סביאה והזדווגויות לאורך זמן. כל המינים נאכלים.

רגע לפני הפריחה הוא הזמן ללקט את הניצנים. כדאי להשתמש בכפפות ובמזמרה, כי הם דוקרים בה במידה שהם טעימים (ואולי קצת יותר). מרובים האופנים שבהם ניתן להכין את הצמח, ובמקומות רבים בעולם ימליצו לפניכם על אופן הכנה אחר. בטורקיה אוכלים את הצמח הצעיר. אוספים את צוואר הצמח (כמו שאוספים עכובית), מנקים את העלים הצעירים מקוצים, מטגנים עם בצל (או שום, אבל לא עם שניהם) במשך כמה דקות, מוסיפים אורז ומים, מתבלים ומלקקים את האצבעות. יש הטובלים את העלים הצעירים בקמח טרם הבישול.

הניצנים מהווים תחליף לארטישוק. בסרדיניה מוסיפים אותם לתבשילי בשר, במקומות אחרים מבשלים אותם עם אורז ומתבלים חריף: מבשלים את הקרקפות במים, ומצאתי גם המלצה לשמר אותם בחומץ עם קצת שמן זית. אני ממליצה על בישול במים עם שום ומיץ לימון, בשל חשש מזעמם ופגיעתם של הקוצים.

רבות טרחתי לבשל את התפרחות הצעירות של חוחן קרדני. קטפתי אותן במזמרה, עטוית כפפות. בבית הפרדתי את ה"ראשים", וגזרתי את כל הקוצים במספריים, בישלתי, ואז חציתי את הקרקפות המבושלות וטעמתי. ציפיתי לארטישוק מתוק – אבל התאכזבתי, היה אכיל אבל מעט מריר. לא התעצלתי ואספתי שוב, הפעם קרקפות צעירות מאוד של חוחן הקנרס. הורדתי את החוחים, טיגנתי שום וניצנים, הוספתי אורז ובישלתי כ-20 דקות. התוצאה הייתה עוד פחות מוצלחות. אפילו האורז היה מר, וחוץ ממני אף אחד לא העז לטעום. להערכתי, כל האנשים שאמרו לי בימי חיי שהחוחן הוא מצוין, כמו ארטישוק, מעולם לא טעמו בעצמם. אולי במקומות אחרים בעולם הוא פחות מריר, או שהאנשים עמידים יותר למרירות, או שאני חסרת מזל. אני לא ממליצה, אבל מביאה את המתכון לשיקול דעתכם.