החומעה משתייכת למשפחת הארכוביתיים (Polygonaceae), והראיה היא שיש לה קרומים על המפרקים של הגבעול. עלים של חומעה נחשבים למזון בריא ומועיל, שפועל נגד רעלים בגוף (detoxifing). אם אכלתם משהו מקולקל או אם מישהו קילל אתכם, חפשו חומעה כדי להתנקות.

חומעה ורודה היא צמח נפוץ מאוד באזורים המדבריים של הארץ. באירופה היא מלווה את חופי הים. אצלנו היא גדלה גם בנגב וגם במדבר יהודה. בעונה המתאימה, העין נמשכת לעלים העסיסיים ולפריחה, שכשמה כן היא - ורודה. עונת הפריחה של החומעה תלויה בכמות הגשמים שירדו באותה שנה. אם ירדו מספיק גשמים, היא מתארכת לכמה חודשים מראשית החורף לסופו של האביב.

החומעה תורמת מיופיה לא רק בעונת הפריחה אלא גם בעת הבשלת הפירות. לפירות יש שלוש כנפיים שמוצאן מעלי העטיף והן ורדרדות. להפצת הזרעים, הצמח מגייס לעזרתו גם בעלי חיים שנמשכים לצבע הוורוד ובדרכם לאכול את הזרעים מפיצים חלק מהם, וגם את משבי הרוח המדברית שנושפים בכנפיות ומסיעים את הזרעים למרחקים.

לעיתים החומעה נקראת גם חמציץ, בשל החמיצות המצויה בעלים. החמיצות נובעת מחומצה אוקסלית (Oxalic acid) המצויה בעלים. זו גם הסיבה לכך שלא כדאי לאכול כמויות רבות מדיי של חומעה, אלא אם כן מבשלים אותה. כל מי שאוכל בטבע צריך להיות ער לעניין הכמויות, לא להיות רעבתן ותמיד להשאיר משהו לאחרים.

מסופר שהנרי השמיני נהג לאכול סלט מעלי חומעה, והיו מגדלים אותה עבורו בגינות הארמון (מין אחר של חומעה). בתקופתו היא הייתה צמח חובה בכל גינת אחוזה המכבדת את עצמה. גם מאוחר יותר, רבים מהבוטנאים הבריטים, מהמאה ה-16 ואילך, מזכירים אותה בספריהם.

השתמשו בה גם כרוטב ירוק על בשר קר. באנגליה, כך כתוב, ילדים נוהגים ללעוס את הצמח בדרכם לבית הספר, ואיני רוצה לומר משהו שיישמע כביקורת על ארוחת הבוקר האנגלית שידועה בנדיבותה. אצלנו, פרופ' אבינועם דנין ממליץ ללעוס את העלים כדי להפיג את הצמא.

העלים הצעירים, וגם חלקו העליון של הצמח, הניצנים וגבעולי הצמיחה הצעירים, נאכלים, גם טריים בסלט וגם מבושלים. האיטלקים והתוניסאים נוהגים להוסיף עלי חומעה למרק. וכיוון שאת המין הים תיכוני של החומעה המלצנו לבשל, אמליץ כאן על מתכון של טריות ובריאות.