רוב מיני החומעה, ורק מחמת הזהירות איני אומרת שכולם, נאכלים. כמה מהמינים הם נדירים ואפילו מוגנים, לחלקם עלים קטנים שהטרדה באיסופם מרובה, ואילו מינים אחרים - חומעה משוננת (Rumex dentatus) וחומעת החוף (Rumex maritimus), הם נפוצים מאוד ועליהם גדולים, ואליהם אני מתכוונת בדבריי. חלק מהמינים גדלים בבתי גידול לחים. כולם שייכים למשפחת הארכוביתיים (Polygonaceae) שמתאפיינת בקרומים דקים העוטפים את המפרקים של הגבעול. כל הגבעולים של הצמחים הם בעלי פרקים ומפרקים, עשויים מקטעים מקטעים, וכאן המקום להזכיר זאת למי ששכח ולמי שלא הספיק לשכוח.

צמחי החומעה הם בעלי שושנת עלים. העלים התחתונים דמויי חץ או לב (או לב שמשכו אותו יותר מדיי). אצל המינים האלו העלים המתפתחים לאורך עמוד התפרחת שונים בצורתם מהעלים הראשוניים שבבסיס הצמח. אלו ואלו טובים למאכל. קל יותר לאסוף את העלים שבבסיס הצמח, וגם כאן – הצעירים והרכים טובים יותר.

קשה לתת סימנים ברורים בעלים, כיוון שסימני ההיכר המובהקים לזיהוי המינים הם הפרחים והפירות. ותיקים בצמחים יזהו אותם על נקלה גם לפי העלים, ומי שלא מכיר - שישאל. אם תנסו ללמוד צמח אחד בשבוע, תהיו מספיק שבעים בשנה הבאה.

כמובן שאין גבול למה שאפשר לעשות מעלים ירוקים. אני ממליצה לא להרבות בתיבול כדי לא לאבד את טעמם המיוחד של עלי החומעה. אנחנו מילאנו את הבצק בתבשיל חומעה ויצרנו כיסונים, אם כי אפשר גם לאכול ככה. ובעניין הבצק - אפשר להשתמש בכל הבצקים המוכנים והמתאימים (בצק סיגרים, פילו, או בצק עלים). הבעיה היא שאלו לא תמיד מצויים ביום הנכון ולא לכולם יש סבלנות לחכות עד שיפשירו, על כן השתמשנו בבצק שק"ם הקלאסי, שאותו אפשר לצפות בביצה ולאפות או לטגן, בהתאם למפלס הסבלנות והסבילות לקלוריות.