כבר מניתי כאן הרבה מינים של חומעה. רוב המינים של משפחת הארכוביתיים (Polygonaceae) טובים למאכל, בשלב כלשהו בחייהם. החומעה המסולסלת היא אחת היפות מבין החומעות, ויש שם תחרות. היא גדלה באדמות כבדות, באדמות ביצה, והפרחים שלה צפופים מאוד, שסממן מובהק לעושר של בית הגידול שזכתה להתפתח בו.

החומעות כאמור, יפות מאוד, ויעידו עליהן כל הצלמים, היופי שלהן הוא יופי מאוחר, מתמקד בפרי, עם ההבשלה ופיזור הזרעים ופחות בפריחה. כאשה שכבר עברה את מחצית חייה, אני בהחלט שמחה לעודד את המגמה הזו. כבוטנאית, אני תוהה. הפרחים ירקרקים בצבעי עלים עשירים באבקנים, ייתכן שההאבקה היא בעזרת הרוח וייתכן שתורמים לה חרקים חומדי חלבונים. הייחוד וסימן ההיכר של הפירות הוא בכנפיות שמלוות את הזרעים ומסייעות בהפצה, בעזרת הרוח, גם כאן תוך התעלמות מעזרתם של בעלי החיים. ולמרות שעלי העטיף של הפרח אינם צבעוניים ואינם מושכים את העין, תפקידם נמשך גם אחרי ההפריה ועם התפתחות הזרע. עלי העטיף הם המקור שממנו מתפתחות הכנפיות שמלוות את הפרח, מסירות הורית בהתגלמותה.

לזכותן של החומעות היא גם העקביות בדרך החיים, כמי שלא נעזר בבעלי החיים להאבקה ולהפצה הן מעדיפות שלא יאכלו את העלים הרכים שלהן. הטעם החמצמץ של העלים נובע מחומצה אוקסלית. ניתן לאכול אותה אבל רצוי לא לאכול כמות גדולה מדי של עלים טריים. מי שבוחר בחומעה כמזון עיקרי. מוטב לו שיבשל.