החיעד הספרדי הוא צמח חד-שנתי נמוך, אבל מושך את העין, מאלה שנעצרים לצלם אותם. הוא הגיע אלינו כנראה מהאיים הקנריים, ועל כן גם השם העברי והלטיני, חיעד ספרדי. החיעד נמנה עם משפחת החיעדיים (Aizoaceae). המשפחה קרויה על שמו, אבל נראה שהאהל הוא הסוג החשוב ורב המינים במשפחה, ויש כיום נטייה של חלק מהחוקרים להפריד אותו למשפחה בפני עצמה. משפחת החיעדיים כוללת בעיקר עשבים או בני שיח בשרניים, ולרוב בעלי פרחים גדולים ועם נטייה לבתי גידול יובשניים ומלוחים. העטיף של הפרח פשוט, אך ירוק מבחוץ ולבן מבפנים, ובכך הוא מקיים גם את התפקיד של עלי הכותרת וגם את התפקיד של עלי הגביע.

החיעד מצליח להתקיים גם בקרקעות מלוחות. לעיתים הוא משתלט על אזורי מלחות והופך להיות שם לצמח הנפוץ ביותר, אולם לרוב הוא משתלב עם צמחים אחרים. הצמח הוא כאמור חד-שנתי, והצמח היבש שומר בתוכו את הזרעים שהבשילו בשנה שעברה. כשיורד גשם עלי השחלה נפתחים והזרעים מתפזרים, וביובש הם שבים ונסגרים. התופעה נקראת שעון גשם. הצמח היבש יכול לשמור על הזרעים במשך כמה שנים. במחקר שבו נבדקו שכבות קרקע שהצטברו על סלעים מתוארכים בבקעת ים המלח נמצאו קליפות של זרעי חיעד ספרדי ששרדו אלפי שנים. גם המינים החד-שנתיים, בדרכם שלהם, זוכים לחיים ארוכים.

מנגנון הפתיחה והסגירה מופעל על ידי תאים היגרוסקופיים, קולטי מים. המים חודרים לצמח היבש כתוצאה מהמבנה השונה של התאים באזורים השונים. חלקם קולטים הרבה מים ומתנפחים, וחלקם קולטים פחות, והצמח נפתח ונסגר. את המנגנונים האלו אנחנו יכולים להדגים כשמרטיבים את הצמח היבש ורואים כיצד הפירות נפתחים ונסגרים. אם כי את ההתאמה של הצמח לתנאי המליחות בונים מרכיבים רבים נוספים, מהם מורפולוגיים ומהם כימיים, שמכוונים את תהליך הפוטוסינתזה ואת היצירה של הסוכרים הדרושים לגדילה של הצמח.

למרות הקיום של מיני החיעד בבתי גידול קיצוניים, מאלו המחייבים עלים בשרניים לאגור בהם סוכרים ואולי גם מים ובוודאי עודפי מלחים, מינים רבים נאכלים בשלב מסוים של חייהם, לרוב בראשית הדרך לפני שהם מתמלחים. העלים הצעירים נאכלים טריים או מבושלים, ומשמשים כתחליף לתרד. בעבר השתמשו באפר של הצמח להכנת סבונים ובתעשיית הזכוכית. כיום נותר לנו לטעום אותו ולהחליט אם הגענו בזמן או שאיחרנו.