חלבינה מרושתת הזדמנה לי בשבת אחת כשחשבתי שאני כבר מכירה את כל צמחי המאכל של ישראל. ראיתי צמח לבן פרחים, זוחל על הקרקעית ולו פירות עגולים. זו לא הייתה כרבה, אם כי קל לטעות כשבוחנים את הפרי. הפרי של החלבינה הוא פטמה קטנה, והוא משוך כלפי מעלה ולאורכו עוברים שני פסים סגולים. מבנה הרשת שעל שמו נקרא המין מופיע מאוחר יותר עם הבשלת הפרי והתייבשותו.

מצאתי את החלבינה פורחת ביום שמש חורפי על יד המאגר של בית זית. היא גדלה על אדמה כבדה שחורה ורוויה מים. ואכן, זהו צמח שמלווה שדות מעובדים בעולם כולו, וככזה הוא נודד עם הזרעים ומגיע בעזרתם לאדמה החרסיתית האהובה עליו. משערים שלאמריקה הוא הסתנן כשהוא מתחבא בין זרעי אספסת. לא תפסו אותו גונב את הגבול, אבל מצאו אותו לראשונה בשדות שנזרעה בהם אספסת שהגיעה מהמולדת הישנה. באירופה הוא נפוץ יותר, אבל הוא לא צמח שגדל במסות גדולות ומשתלט על שטחים. הוא בורר לו את המקומות האהובים עליו, ובהם הוא מתפתח. בצרפת הוא מופיע ברשימת הצמחים שגורמים נזק לחקלאות ויש לטכס עצה איך להשמיד אותם.

האדמה היא מקור החיים של הצמחים. בתוכה מתחילה הנביטה ובתוכה מתפתחים השורשים שהם פרק מעניין ולרוב נסתר מהעין. בוטנאים רבים מצליחים לזהות את הצמחים על פי העלים, אולם לעיתים רחוקות מזהים על פי השורשים. השורשים לרוב מפותלים, מסתעפים ומתפצלים, ובקצותיהם יש יונקות, שהן שערות דקות, לרוב חד-תאיות, שדרך קרום התא שלהן מפעפעים המים ושאר החומרים מהאדמה לצמח. מינים רבים של צמחים גם מפתחים בקצות השורשים אוכלוסיות של חיידקים, ועל כן אופי הקרקע הוא אחד הגורמים המשמעותיים בהתפלגות התפוצה של צמחים. קרקעות חרסיתיות כמו אלו שהחלבינה גדלה בהן הן לרוב פחות אווריריות, אבל הן אוחזות כמות רבה של מים. כל צמח, טעמיו ומניעיו השמורים איתו.

החלבינה קיבלה את שמה העברי בשל הפרחים הלבנים כחלב, ועם רמיזה לצליל של השם הלטיני. הפרחים דומים במראה הכללי, ובמידה מסוימת בבית הגידול שלהם, לצמחים של ילקוט הרועים. נראה ששני המינים מואבקים על ידי מאביקים דומים, פרפרים, דבורים וזבובים, שנמשכים לצוף המתוק שהם מייצרים.

לא מצאתי כמויות גדולות של הצמח, אבל לא הייתי צריכה להסס כיוון שהוא בן למשפחה טובה, משפחת המצליבים (Brassicaceae). הכנתי רוטב לפסטה שהחלבינה העשיר אותו בארומה צולבת.