החמציץ הנטוי נמנה עם משפחת החמציציים .(Oxalidaceae) בסוג חמציץ כ-850 מינים שתפוצתם בעולם רחבה. בארץ גדלים בר שני מינים: חמציץ נטוי ומין נפוץ פחות - חמציץ קטן ((Oxalis cernua. בתרבות מגדלים גם מינים נוספים, מהם ורודי פרחים וסגולי עלים.

החמציץ הנטוי אינו שייך לצמחייה הקדומה של הארץ. הדעה המקובלת היא שהגיע אלינו רק לפני כ-200 שנה. הפרטים הראשונים נראו על יד נמל יפו, ומשם הוא נפוץ בתחילה למישור החוף ואחר כך חדר גם לאזור ההר. הסברה המקובלת היא שהגיע עם סחורות מדרום אפריקה לנמל יפו. בספרות מופיע הצמח כמין טבעי לדרום אפריקה, וכמין פולש במזרח התיכון, באירופה, באמריקה ובאוסטרליה. החמציץ מגיע כמעט לכל מקום.

החמציץ הנטוי הוא צמח המלווה את האנושות. כמו מינים רבים שחדרו רק לאחרונה, הוא גדל סמוך למשכנות אדם, ויש לו העדפה למקומות מוצלים ולחים. החמציץ הוא צמח רב-שנתי, העלווה הירוקה שלו נעלמת לקראת הקיץ, והאיברים התת-קרקעיים שלו, גבעולים ובצלצולים, ממתינים בסבלנות מתחת לפני האדמה עד לסתיו הבא. עם הגשם הראשון, ולפעמים לפניו, הם צצים ומתפתחים, כשהם משתמשים בחומרי התשמורת שאגרו בשנים עברו.

למרות הפרחים הגדולים והמרשימים, יש לחמציץ בעיה עם המיניות שלו, ולמעשה הוא אינו מצליח לייצר זרעים בארץ. הסיבה לעקרות המקומית של החמציץ הנטוי היא העובדה שיש לו מנגנון למניעת הפריה עצמית. בארצות מוצאו מצויים שלושה דגמים של הפרח (מה שהבוטנאים קוראים לו הטרוסטיליה, שוני בעמודי העלי). הדגמים שונים זה מזה בסידור של האבקנים ועמודי העלי. עשרת האבקנים וחמשת עמודי העלי של החמציץ מסודרים בשלוש קומות. בארץ מצויים חמציצים שבקומה הראשונה שלהם נמצאים עמודי עלי, ובקומה האמצעית ובקומה העליונה אבקנים. הבעיה היא שזרעים נוצרים רק מהפריה בין עמודי עלי ואבקנים מאותו גובה, וזה לא יכול לקרות בארץ, כיוון שאצלנו כל עמודי העלי הם בקומה התחתונה. בארצות מוצאו של החמציץ מצויים בטבע שלושת הדגמים, ועל כן שם הוא כן מתרבה מזרעים. ולסיכום, כל הצמחים הגדלים בארץ נוצרו ברבייה וגטטיבית, והם למעשה ייחורים של אותו פרט, מה שמראה שאפשר להסתדר גם בלי יחסי מין.

ולמרות היכולת הפגומה שלו לייצר זרעים (לא רק אצלנו, גם במקומות אחרים בעולם), הצמח נפוץ מאוד. איך הצליח להתפשט ולהתרבות? בזכות הבצלצולים הטעימים שלו. החמציץ מייצר בכל שנה כמות רבה של בצלצולים קטנים, כשני ס"מ גודלם. הבצלצולים אוגרים בתוכם עמילנים ועמידים מאוד. החולד, אותו יונק חסר עיניים שחי מתחת לאדמה, אוהב מאוד לאכול את הבצלצולים של החמציץ. הוא אוגר אותם במחילות שלו, וכך לאט לאט מעביר את הצמחים ממקום למקום. גם מי שמעשב את הגינה וזורק את הצמחים החוצה עוזר לו.

ואף על פי שאצלנו החמציץ הנטוי מסתדר בלי מין, הרי שהעלים שלו הם סמל האהבה. העלים תלתניים, וכל עלעל דומה בצורתו ללב. עם ערב נסגרים והולכים לישון הפרחים וגם העלים. למחרת בבוקר הם יתעוררו וייפתחו שוב.

שמו הלועזי של החמציץ (Oxalis) נובע מהריכוז הגבוה של החומצה האוקסלית בעלים. החומצה מקנה לעלים את הטעם האופייני החמוץ, ובעבר השתמשו בחמציץ להפקה של סידן אוקסלט למטרות שונות. ושימו לב, כמות גדולה מדיי של חמציצים באותו יום עלולה לגרום לכאב בטן. מותר ואף רצוי לאכול ממנו, אך נדרשת מידתיות.

כמה מינים של חמציץ גדלים אצלנו בגינות הנוי, ממשיכים היסטוריה ארוכה של הצמח, שמשנת 1827 יש דיווחים על גידול שלו בגינות נוי (בריטניה). המינים השונים משמשים למאכל בתרבויות שונות, לעיתים הבצלצולים ולעיתים העלים. יש דיווחים על שימוש בעלים ובפרחים כתוספת לסלט, ויש על תבשילי קדירה ומרק.

משקה "לימונדה" אפשר להכין מחצי כוס חמציצים בכוס מים. מוסיפים כפית דבש וטוחנים דק. רצוי להמתין כמה שעות כדי שהטעמים יתחזקו, ואפשר גם להוסיף קשית ומטרייה. כיוון שהחמציץ אצלנו הוא צמח של חורף, אני אמליץ על תבשיל תפוחי אדמה. השילוב עובד מצוין, והחמיצות של החמציץ זורמת עם תפוחי האדמה.