מה עוד נאמר על החרוב ולא אמרנו? הפרי שלו דמוי חרב, ובגולה אכלו היהודים פירות יבשים של חרוב בט"ו בשבט, כאות לגעגועים לארץ. אין ספק שמדובר באחד הצמחים החשובים שידעה האנושות, גם אם בימינו אנו הוא נדחק קצת הצידה. הוא גדל באזורים החמים של הים התיכון, ובשנת 1856 הובאו לקליפורניה 8,000 זרעים שמהם התפתחה האוכלוסייה המקומית של אמריקה.

החרוב שייך למשפחת הכליליים (Caesalpiniaceae). עם המשפחה הזאת נמנים כמה עצי בר, כליל החורש שעל שמו קרויה המשפחה, וגם כסיה ופרקינסוניה. במשפחה יותר מ-100 סוגים ויותר מ-2,000 מינים, רובם טרופיים. וגם החרוב, מוצאו הטרופי ניכר בכמה תכונות גנטיות, שגם אלפי השנים שבהן הוא נמצא באזור הים התיכון לא הצליחו לטשטש: הפרחים והפירות גדלים ישירות מהגזע, כדי שהעטלפים והציפורים יוכלו לבוא וליהנות מהם מבלי להיפגע, וכן במשך השנה יש כמה גלי פריחה, בהתאמה למקצב החיים במקום מוצאו.

החרוב הוא עץ דו-ביתי, דהיינו יש עצי נקבה המייצרים פירות ויש עצי זכר עם פריחה זכרית ריחנית שאינם מייצרים פירות, אך גם אלו וגם אלו מושכים אליהם חרקים למכביר, ובעונת הפריחה ניתן לשמוע זמזום דבורים כשמתקרבים לעץ. מההאבקה ועד להבשלת הפרי חולפת כשנה. הפירות היבשים טובים למאכל במשך כשנה, והזרעים עמידים ושומרים על כושר הנביטה שלהם באדמה במשך כמה שנים. כמות היבול תלויה כמובן בטיבו של העץ ובתנאים. עם השנים עולה מסת היבול ומגיעה עד למאות קילוגרמים מעץ אחד, ואפילו דווח על עץ שהניב יותר מ-1,000 ק"ג פרי בשנה.

הפרי נאכל כפי שהוא, וגם מפיקים ממנו את דבש החרובים הידוע. לפירות החרוב כמה סגולות מרפא. הוא מצוין כנגד פטריות ופצעים בפה, ואני מכירה אנשים שסבלו ורק בזכות החרוב נרפאו. אפשר לתת אותו גם לתינוקות שסובלים מפטריות בפה. טובלים את המוצץ והם מקבלים אותו בשמחה. גם כיום מייצרים מהפירות אבקת חרובים שמשמשת כתחליף לאבקת קקאו בעוגות ובמשקאות. קמח שמיוצר מטחינה של גרעיני החרוב מכיל כמות גדולה של סיבים ומתאים לארוחות בוקר. מהזרעים מכינים חומר מייצב. לחם חרובים ידוע בעולם הנוצרי כלחם של יוחנן המטביל (St. John's Bread). במשך אלפי שנים שימשו זרעי החרוב כמשקולת הקטנה ביותר. משקל זרע יבש הוא כ-0.2 גרם, והזרע אינו מאבד ממשקלו. הם שימשו רוקחים וצורפים במשך כ-5,000 שנה, עד למאזניים המשוכללים של ימינו.

גובהו של עץ חרוב בוגר מגיע עד ל-20 מ', אם כי לעיתים קרובות אצלנו, בעיקר בבתי גידול חוליים, הוא נראה כשיח זוחל. בזכות פירותיו והצל שהוא נותן השאירו תושבי הארץ הקדומים את עצי החרוב גם במקומות שמהם השמידו את כל עצי החורש האחרים. הרועים חסו בצילו, ובשלהי הקיץ, כאשר אזל העשב משדות המרעה, האכילו את העיזים בחרובים.

בארץ ישראל של לפני 100 שנה היו מעט מאוד פירות - קצת תאנים, קצת ענבים, קצת שקדים. באותם ימים הבשילו הפירות בקיץ, והדרך היחידה לשמר אותם הייתה להכין מהם ריבה מתוקה. דבש חרובים היה אחד המאכלים החשובים שאפשרו ליהנות ממשהו מתוק כל השנה, גם בחורף. יש הטוענים שבביטוי "ארץ זית שמן ודבש" הכוונה היא לדבש חרובים. בימינו, עם שלל הריבות והשוקולדים, נדחק מעט הצידה דבש החרובים, אף שלאחרונה יש לו עדנה, חובבי בריאות ואנשים שרוצים שהילדים שלהם יאכלו פחות שוקולדים הם קהל היעד. דבש חרובים מיוצר ומיובא לארץ מכל ארצות הים התיכון. במלטה מצאתי דבש חרובים בתוספת פרחים של לשון-הפר הסמורה, וכן בשווקים ניתן מדי פעם לראות מישהי מוכרת במחיר מופקע דבש חרובים שבישלה כמו שלמדה מסבתה. הכנת דבש חרובים לוקחת זמן רב, וצריך להיזהר שהתבשיל לא יקדיח כי אחר כך קשה מאוד לנקות את הסיר.