חרטומית ערבית היא צמח מדברי, חד-שנתי וצהוב פרחים, ממשפחת המצליבים (Brassicaceae). את החרטומית הערבית אספתי ביום ציד. יצאתי עם חבורה של בוטנאים חמושים במצלמות לציד אחרי צמחים נדירים. מצאנו בסביבתה כתריים אדמדמים, אירוסים וזהביות, אבל אני נמשכתי לחרטומית, פחות נדירה והרבה יותר טעימה בעליה הבשרניים. מייד גיליתי שאני לא הראשונה, רוב הצמחים בשטח היו מכורסמים וחלקם בצמיחה משנית. עיזים? ארנבות? צבאים? מי קדם לי? מרשימה יכולת הרגנרציה של הצמח שמייד מצמיח עלים וגבעולים חדשים במקום אלו שנפגעו. ללא קושי הצלחתי למצוא כמה עלים להעשיר בהם את הסלט של ארוחת הבוקר...

החרטומית היא צמח גלגל. היא מסתעפת הרבה מאוד מבסיסה, ויוצרת צורה נפוחה מעט שעוזרת לה להתגלגל בשלב הבא של חייה, כשתתייבש ויהיה עליה להפיץ את הזרעים. קל להגדיר אותה על פי צורת הפרי. התרמילים כפופים כמו בומרנג. ייתכן שבעת הגלגול הצורה המיוחדת שלהם עוזרת בהפצה. הפרי מורכב משני אזורים: המקור והבסיס, אבל הוא מכיל רק זרע אחד שמצוי בחלקו התחתון. חידת האבולוציה של פירות המצליבים אכן מטרידה אותי, ואני רחוקה ממציאת פתרונות. מה היתרון במבנה הזה? ואולי זו רק צורת מעבר למבנה היעיל הבא.

החרטומית הערבית היא צמח של חולות. היא גדלה במדבריות ערב, ועל כן זכתה בכבוד לשמה. עבור רבים האסוציאציה הראשונה שעולה מן המילה מדבר היא דיונת חול, בית גידול יבש, לא יציב ונע עם הרוח. לעיתים קרובות החול הוא בית גידול תומך. הוא אוגר את המים, ובניגוד ללס החרסיתי מי הגשם מחלחלים פנימה לתוך החול ואינם ניגרים ממנו הלאה. החול שומר את המים לטובת הצמחים שגדלים עליו, ארוכי שורש, יציבים, ותמיד מוכנים לתזוזה.

אפשר לאכול את כל חלקי הצמח: את העלים שהם עסיסיים, בשרניים ולא מלוחים, ואת התפרחות והפירות הצעירים. לדעתי העלים הם הטעימים ביותר, רגע לפני שחום הקיץ מייבש אותם. ככל שאתם מתקדמים בעונה ובפנולוגיה (פריחה, פירות), כך צריך לקצוץ את העלים דק יותר. אפשר גם לתבל בהם סנדוויצ'ים משועממים במהלך הסיור במדבר.