המראה של החריריים המצויים לא מכין אותנו לריח שלהם. הצמח קטן, עדין, כמעט הייתי אומרת ענוג, אך הריח – עז כמו של גד השדה, כוסברה בלשון העם. יהיו כמובן אנשים שיגדירו אותו נפלא, ויהיו שיאמרו מסריח. משפחת הסוככיים (Umbelliferae) היא משפחה רבת הפתעות, ובמקרה שלנו מדובר בצמח זעיר ולא נפוץ. במקרים אחרים יש ריחות מיוחדים, ארומה ששווה לעבור בשבילה חצי עולם, אבל גם רעלים. יש שפורחים בחורף, יש בקיץ. פחות מינים מדבריים, אבל יש סוככיים בכל מקום. סידור הפרחים בתפרחת הוא שמאגד אותם למשפחה.

זהו צמח חד-שנתי, לא גדול. בהרי יהודה ובחרמון וגם בגלעד ובגליל העליון אפשר למצוא אותו, ובאזורים אחרים של הארץ יש מציאות אחדות. יותר היסטוריה ותקווה מאשר אוכלוסיות. הוא פלש גם לאוסטרליה, ואולי שם תהיה תפארתו. הפרטים האוסטרליים מעט גדולים יותר מאלו שלנו.

גם אצל חריריים כמו אצל גד השדה, תאום הריח שלו, יש הבדל בסידור העלים שמשתנה עם הגיל. העלים היוביניליים הצעירים יותר הם עגלגלים, והבוגרים יותר - גזורים. זה אולי קשור לתהליך שבו מתהווה הריח המיוחד, ואולי זה מרמז על שטף גנטי של תכונות שנמצאות על אותו גן, צורת הגידול של העלים והפרשת הריח.

על הריח המיוחד של החריריים ושל גד השדה נאמר הרבה בספרות הקולינרית. יש שמתייחסים בחיבה לריח המיוחד הזה כאמצעי להבדיל לבין בני אדם. אני עצמי אוכלת תבשילים עם כוסברה אבל פחות מכינה אותם; ביושר לב, אני מעדיפה פטרוזיליה. למענכם הפעם שיניתי ממנהגי. אמליץ על מתכון, אבל לא התנסיתי כיוון שמדובר בצמח עדין ונדיר. בספרד החלקים האווריריים משמשים כתבלין לנזיד של שעועית ופול, אם תרצו - תחליף לכוסברה.