החרצית העטורה, הנמנית עם משפחת המורכבים (Compositae), היא ללא ספק הנציגה הבולטת של המשפחה בין צמחי הבר שלנו. הפרחים גדולים וצהובים, והם פורחים במשך תקופה ארוכה ובכל מקום. שמם נגזר מצבע הזהב שלהם - זהב חרוץ. המילה חרוץ היא מילה נרדפת לזהב בתנ"ך: "קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף" (משלי ט"ז, ט"ז). החרציות הן גם אבות הבר של הכריזנטמות, שחשיבות רבה להן כצמחי נוי.

כדאי לנצל את גודלם של הפרחים ולהתחקות אחר המבנה של פרחי המורכבים, שהרי מה שנראה לנו פרח הוא למעשה תפרחת שבתוכה מסודרים כמה עשרות פרחים. הפרחים עצמם הם קטנים, גודלם מילימטרים ספורים. התפרחת של החרצית פורחת במשך כמה ימים. ראשונים פורחים הפרחים הלשוניים שבהיקף, ולאחר מכן על פי תור הפרחים הצינוריים שבמרכז התפרחת. זכוכית מגדלת ועיניים חדות יפתחו בפניכם את העולם הנפלא הזה, ותוכלו להעריך בקלות את גילם.

החרציות גדלות כמעט בכל מקום, והן אוהבות חברת אדם וקרקעות עשירות בחנקן. בעלי חיים כמעט שאינם אוכלים אותן בשל החומר pyrethrins המצוי בעלים. אגב, בעבר השתמשו בו להכנה: של תרכיב להדברת חרקים ובעיקר יתושים.

לראשונה התוודעתי לטעמם של גבעולי החרצית כשהייתי נערה צעירה בת 18, בקורס מדריכים לקראת השירות הצבאי כמורה חיילת בבית ספר שדה אכזיב. נשארתי לבדי לחכות לשאר הקבוצה על הר עצמון, שאז עדיין קראנו לו הדידבה. לידי, בלב האביב הפורח, ישבה אישה בת המקום, וסביבה ארבעה או חמישה זאטוטים, והיא קילפה עבורם גבעולים צעירים של חרצית, מאלו שטרם פרחו. הצטרפתי לחבורה וביליתי בחברתה בלי הרבה מילים, אבל עם הרבה צחוקים ולעיסות.

באותה תקופה גם למדתי להכין זרים מושחלים מחרציות. אני מקווה שהידע הזה לא ילך לאיבוד: קוטפים ראשים של חרציות עם גבעול באורך של ארבעה-חמישה ס"מ, עושים חריץ בגבעול ומשחילים פרח, ואז חורצים אותו ומשחילים פרח נוסף. ככה עד שנגמר האביב או עד שהשרשרת ארוכה דיה לעטר את ראשם של אהובי לבכם.

מאז חיפשתי אנשים שאוכלים חרצית ולא מצאתי, עד שיום אחד ראיתי פועלים תאילנדים מלקטים חרציות בשדה שבכניסה לשיכון. בעברית עילגת קיבלתי את המתכון, ומה שלא הבנתי אלתרתי. הם אספו נבטים צעירים של חרצית, צמחים צעירים שפיתחו רק מעט עלים (חמישה-שישה לכל היותר). בעזרת סכין חתכו אותם בסמוך לפני הקרקע, ואת אלו שאספו בשקיות גדולות לקחו הביתה להקפיץ אותם עם בשר ורוטב סויה. אני לא בטוחה בנוגע למרכיבי התיבול שלהם, גם ככה נראיתי להם תימהונית ומתלהבת עם המצלמה שלי. אפשר גם לשלב את עלי החרצית הצעירים בסלט, טעמתי אותם חיים ואני מאשרת, אך מוקפצים הם טעימים יותר.

ואיך מזהים נבטים צעירים? על פי הפסיגים. הפסיגים הם זוג העלים הראשונים שבוקע מהקרקע בתהליך הנביטה של הזרע. לרוב, כמו גם אצל החרצית, העלים האלה שונים בצורתם מהעלים שבאים אחריהם. הנבטים של החרצית הם בעלי עלים מעוגלים ותמימים, ואילו שאר העלים גזורים בדרכם המיוחדת. כאשר הצמח מתבגר הפסיגים מתנוונים ונעלמים, כך שברוב המקרים אם הם עדיין קיימים סימן הוא שהצמח טעים והעלים שלו רכים ומתקתקים.