טופח מצוי הוא אחד ממיני הטופח הנפוצים ביותר, אם לא הנפוץ מכולם אצלנו. לא לחינם זכה בשם מצוי. הוא מתהדר בפרח פרפרני צהוב, וכמובן שייך למשפחת הפרפרניים (Papilionaceae). בשולי שדות ובשולי החורש פוגשים בו כמעט בכל יציאה לשדה בחורף.

לא קשה לנחש שהטופח הוא צמח עתיק באזור. הוא היה כאן לפנינו ויישאר אחרינו. הטופח נזכר כמה פעמים בכתבי חז"ל, ויש סיכוי סביר שאם התחדשות השפה העברית אכן זכה בחזרה בשמו העתיק. בימים ההם, כשהאנשים היו יותר רעבים והאוכל פחות זמין, היו מכינים מזרעיו גריסים, והיו אוכלים אותם כשהם מבושלים, כמו עדשים, אך זה נחשב למזון של עניים.

הסוג טופח הוא רב מינים, והוא המקור לסדרה של צמחי גינון ריחניים במיוחד. היום המין החשוב ביותר בסוג הוא טופח ריחני, שהגננים קוראים לו אפונה ריחנית. התרמילים וקצות הענפים, גם של המין התרבותי, מתאימים למאכל, ואולי גם הפרחים שהם גדולים. ריח הדבש שלהם מסגיר את המאביקים, בעיקר דבורים מקבוצות שונות מבקרות את פרחי הטופח, אבל גם מינים נוספים נהנים מהם. ההאבקה היא בעיקר ביום, לשמחת ליבם של הגננים, ועל כן גם הריחות והצבעים.

לאכול טופח זה לא סיכון גדול, גם אם לא מכירים את המין אלא רק מזהים את הסוג. אני חוששת מהכללות, שהרי לא טעמתי ולא בדקתי את כל מיני הטופח, אבל כל המינים מתאימים למאכל. הצמח הצעיר, התימורות וכמובן הפירות הבשלים מיובשים, ואפשר לשמור אותם לבישול ולטחינה בעונות אחרות, ואת התרמילים הירוקים אפשר לאכול כחטיף בשדה או מוקפצים במחבת.

אפקט הננסות של אגן הים התיכון עומד גם כאן, והצמחים של הטופח המצוי אינם גדולים. ניתן לאסוף את הצמח כולו כשהוא צעיר, או לאסוף תימורות ופרחים. ערך מזוני רב יותר יש לפירות, וכאן אפשר לאסוף תרמילים ירוקים ורכים או זרעים לבישול ממושך. את אלו אפשר יהיה לאחסן במזווה ולשמור לימים קשים. אפשר לערב את הטופח המצוי עם צמחי בר אחרים. ומכיוון שעל תימורות מוקפצים המלצתי, הפעם נכין נזיד. קצת אורז הופך כל תבשיל למשביע.